בולוניה, עיר יפה ועשירה בצפון איטליה. אניבלה קראצ'י מגיע לרומא בהזמנת הדוכס פרנזה ומצייר בארמון
שלהם. לפני שהגיע לרומא הוא פועל עם בני משפחתו ויש להם תלמידים רבים שמגיעים לרומא ונהיים מפורסמים.
לודויקו קראצ'י הוא היחיד מבני הקראצ'י שכמעט לא היה ברומא, הוא נשאר בבולוניה. ולכן הוא פחות ידוע.
כצייר בולוניאזי הוא מושפע ממה שקורה בונציה )לא רחוקה משם( ומהאמנים הגדולים שם. הייתה לו השפעה רבה
על תלמידיו שאחר כך הופכים להיות מפורסמים ברומא ואז למעשה הוא היווה את ההשפעה הגדולה ברומא.
לודויקו קראצ'י, הבתולה המופיעה לפני היקינס הקדוש, ,1594 בולוניה: הוא מקביל לפרנסיסקוס הקדוש מבחינת שנים אבל לא התפרסם. פתאום ב1594- הכנסייה הקתולית מחריזה עליו כקדוש. הסיבה שלשמה הוא הופך לדמות מרכזית- הוא ניצח את השבטים הברבריים בצפון אירופה. זה התאים לגישת השליטה של הקטולים. לודווקו מצייר
את הקדוש בצורה מאוד ארצית. הוא לא נראה קדוש. הוא מכוער, צריך להתגלח, מקומט, שזוף, עניים צפרדעיות.. יש רצון להפוך אותו למשהו ארצי- כדי שיהיה נגיש יותר, אפשר להזדהות איתו. רוב האנשים באירופה
מטונפים ולכן היה ניסיון ליצור דמות שאנשים באותה תקופה יוכלו להזדהות איתו. לעומתו, המדונה יפיפייה- עדינה, נקייה, עניי שקד. ההבדל בניהם בולט. יש תיאור של חזיון- אז מצד אחד יש קשר באמצעות משחק
קומפוזיציוני המוכר לנו מטיציאן )קומפוזיציה אלכסונית.( ההבדל הגדול, פה יש ניסיון לחבר בין הארצי
לשמימי אך גם ניסיון להפריד. פלאוטי טוען שהכול אפשר לתאר בצורה ארצית כי הכול מופיע בברית החדשה.
אך יש דברים שצריך להיעזר בדמיון כדי לתאר אותם, כמו הגהנום. אז צריך לצייר בצורה אלוהית, קלסיציסטי-
אידיאליסטי. אז הסגנון הארצי מתקיים אצל הקדוש והסגנון הקלסיציסטי מתקיים אצל המדונה )צבע, אור-צל(..
צייר אחד- שני סגנונות!
לודויקו קראצ'י, המשפחה הקדושה עם סנט פרנסיס ותורמים, :1591 סקרה קונברסציונה )השיחה הקדושה.( הפטרונים זרוקים למטה בפינה והקדושים קרובים יותר למדונה וישו. יש היררכיה הרבה יותר ברורה. זה נובע מצורך פוליטי נגד הפרוטסטנטים המתנגדים לפולחן קדושים, המהווים מתווכים בין המתפלל למאמין. אנו רואים יותר ויותר יצירות שהקדושים תופסים יותר נפח מהפטרונים. מבחינת הקומפוזיציה יש פער סגנוני שבין תיאור
הקדושים לפטרונים.
לודויקו קראצ'י, הרונימוס הקדוש, :1596-8 הרונימוס הקדוש תרגם את כתבי הקודש מיוונית ללטינית. השינוי
שעל פיו הוא מתואר. פה הוא מתואר בטבע, בחוץ. מגלם בו לא רק את הפן הספרותי אלא גם כמכפר על עוונות.
הכובע של הקרדינאל שתמיד מתואר עם הרונימוס הקדוש הולך ונעלם כי מגלים שהוא מעולם לא היה קרדינאל.
אניבל'ה קראצ'י, הצליבה, :1583 באה לבטא את המציאותיות של הצליבה, רגע השיא של הצליבה- מותו של
ישו. יש התמקדות בעיקר, הרגע שישו מת ולכן יש חושך, כי זה מה שקרה כשיו מת! כמה צליבות בחושך אתם
מכירים!?
אניבל'ה קראצ'י, הנישואין הקדושים של סנטה קטרינה, :1585-7 אניבלה מצייר את סנטה קטרינה הרבה יותר
צנועה ואילו לודויקו קראצ'י מצייר אותה בצורה נכונה היסטורית עם קומפוזיציה אלכסונית )שהופכת להיות
מוטיב חוזר ומשמעותי בבארוק.(
אניבל'ה קראצ'י, מריה מגדלנה: בוכה, מבטאת את החרטה. זה בא לידיי ביטוי בכתבים של בני התקופה שרק
באמצעות בכי ניתן לכפר על עוונותיה. אופן נוסף של כפרה היא תיאור של קדוש בבדידות. האיקונוגרפיה שנוצרת
כדי לתאר את הקדוש הפרוש )פרישות( היא של חצי גוף עליון עירום.
3 שלבים של כפרה:
בכי .1
.2 פרישות
.3 וידוי )העניים שלה מסתכלות לשמיים והאל עצמו מקשיב לוידוי שלה.(
מה שמיוחד פה זה התעסקות רבה בנוף. גולגולת זה תמיד ממנטו מורי, וגם אטריבוט של קדוש בפרישות. הספר
הוא ספר הקודש.
כשאניבלה מגיע לרומא הצבעים שלו מתבהרים, פיזור האור יותר מסודר וזה גורם לציורים להראות יותר
קלאסיציסטים. הפואנטה בציור של אניבל'ה קראצ'י לאן אתה הולך היא החיזיון שהופך להיות מוטיב מאוד מרכזי
בבארוק.
אניבל'ה קראצ'י, הבריחה למצרים: הנוף הופך להיות משמעותי, השפעה ונציאנית.
אניבל'ה קראצ'י, אוכל השעועית/ חנות הקצב: אניבלה מתאר סצינות של המציאות. מכוערים, בזמן פעילות
יומיומית.
picta" -"sacra מה צריך להיות בכנסיות
פה יש ניסיון לחבר בין הארצי לשמימי אך גם ניסיון להפריד היררכיה הרבה יותר ברורה- זה נובע מצורך פוליטי נגד הפרוטסטנטים המתנגדים לפולחן קדושים
קומפוזיציה אלכסונית
בארוק: