אמנות ימי הביניים – דרום אמריקה

סיפורנו מתחיל במפרץ בין (היום) בלקרוז לטבסקו. התרבות האולמקית ממוקמת שם. במרחק שעה נסיעה

ממקסיקו סיטי לאתר ארכאולוגי ונחזור דרומה לאיזור המאיה (תקופה המקבילה לימה"ב האירופאי) ולבסוף נחזור

למקסיקו סיטי ולתרבות האצטקית.

 

נדון בקונספט המפורסם של יונג- האם יש אבות טיפוס מרכזיים לתרבויות שונות? האם יש משהו3 דפוס תרבותי

משותף לכולנו?

 

התרבויות הדרום אמריקאיות (בעיקר מקסיקו) מקיימות המשכיות. לא מוכח שהיו במגע. האנתרופולוגים טוענים

שהיה מעבר בין תרבויות בין אם אוינות או לא (קולטוראל דיפושין.)

 

כשהארכיאולוגיים המערביים מתחילים לחפור ולהכיר את התרבות (אכן בעקבות הכיבוש הספרדי היה צורך לחפור כדי להגיע לתרבות הזו, גם הכתב של המאיה נשכח בתקופת הכיבוש) הדרום אמריקאית, הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבם הייתה תרבות המאיה שהייתה הכי מעניינת ומגוונת. נקראה התרבות "הקלאסית הדרום אמריקאית." כל מה שלפני- "טרום מאיה." התרבויות הללו נדחסו לסכמה אירופאית איך אין לזה שום קשר

ומשמעות. בכל מקרה הסכמה נקבעה כך שתרבות המאיה היא במרכז ההתעניינות.

 

עד שהספרדים מגיעים ליבשת אמריקה יש נדידה של העמים מצפון לדרום. הכיבוש הספרדי (במאה ה)11- עוצר את הנדידה הזו. יש המון תזוזה מבחינה תרבותית. שרידים נמצאים עוד ב 01 אלף לפני הספירה, אך רק ב 11//

לפני הספירה נמצאה אמנות.

 

התרבות המוקדמת ביותר שאנו מוצאים לה שרידים אומנותיים היא התרבות האולמקית. האתר העיקרי של

התרבות הזו הוא "סאן לורנצו" זוהי רמה מלאכותית ועליה נמצאו ראשים קולוסאליים (הגדול ביותר בגודל /    מטר.) לא ברור מה מטרת הראשים הללו ומי הם. לא ידוע אם מדובר באלים או שליטים, החוקרים מאמינים שמדובר בשליטים כי יש תווי פנים אינדיים. הפסלים עשויי בזלת. זהו חומר קשה לעיבוד והוא מזמין גישה שאין

בה פרטים רבים.

 

ישנן  יצירות  פיסול  קטנות  יותר  ומה  שבולט  בהן  (מחזיר אותנו למה זה קלאסי ונטורליסטי) היא הגישה הנטורליסטית והפרופורציות הנכונות בגוף ומתמודדת עם פוזיציות מסובכות מעט עם הגוף והאנטומיה. אנחנו

רואים התעסקות עם פוזיציות של לחימה ויש פה פרטיקולציה של הגוף והתמודדות עם תנועה ותנוחות של הגוף. גם הפנים בעלי הבעה (של מאמץ לדוגמא) ותווי הפנים הם דיי אינדיבידואליים. יש התעניינות בשוני של הגוף  המבוגר מול גוף התינוק. אפשר להגדיר אמנות זו כנטורליסטית. גישה זו שונה מהגישה המאוחרת של המאיה (נראה בהמשך.) לגבי פסל האישה- מאמינים כי היא לבשה שמלת בד. מחזק את ההנחה כי השתמשו בפריטים מחיי

היום יום. גם אצלה אפשר לראות את הבעת הפנים והתנועה ויש התעסקות בראייה.

 

במקביל לגישה זו, אנו לא יודעים מה הסיבות (אין לנו פרמטרים כמו בתרבות היוונית שאנו יודעים מה התרחש

באותה תרבות) כי התרבות לא מספיק מוכרת ולא כתובה, אך מתוך הממצאים אנו רואים פיצול לשתי גישות-

 

.1   גישה מופשטת- כדוגמת הנער עם עוד תינוק (שלתינוק יש תווי פנים של אל גשם,) שמיצג נושא דתי.

.0   גישה נטורליסטית- כמו שראינו מקודם.

 

הפסל של הנער עם התינוק הוא גוש מלבני שמזכיר את האבן ממנו נוצרו. התינוק הופך להיות תבליט עצמאי, מה

שאומר שהאמן עובד בצורה קונספטואלית ולא לפי מה שעניו רואות.

 

axe -kunz הגישה כאן מופשטת ומסוגננת. והשימוש הוא באחד מהחומרים הדומיננטיים בתרבות זו- אבן הג'ייד.

חומר יקר ומשמש ליצירות קטנות יחסית.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים

הומרוס– איליאדה ואודיסאה

הרבה מאוד תכנים, משמעויות, אטריבוטים, יחסי כוחות בין אלים לבני אדם ובני אדם לבין עצמם לומדים ממקורות יותר מאוחרים להומרוס. בדגש מרכזי על כותבי המחזות

קר עוד

הרקלס, אפולו והטריפוד

פרסאוס ואטלס (אוביודיוס, מטמורפוזות:) לפרסאוס יש רצון לנוח בצילו אל אטלס, אך אטלס נזכר בנבואה של אלת החוכמה שמישהו ינסה לגנוב את עץ הזית. פרסאוס

קר עוד

הרקלס, אפולו והטריפוד

יש דימיון בין דמותו של פרסאוס להרקלס בצורת ההצגה האמנותית: עם השיער השופע כנחשים ופנים של אפולו. אם אנו מסתכלים על הגיבור כמנהיג ונביא אנו

קר עוד

הרקלס, אפולו והטריפוד

 בתחריט של חטיפת דיאנירה (אישתו השניה של הרקלס) מופיעים מרכיבים שמרמזים על מותו והפכיתו לאל. כאשר הרקלס פגע עם החץ בנסוס, הקנטאור הציע לדיאנירה לטבול

קר עוד