פרשת סאו טאמה :1906 עיתונאי בריטי בשם הנרי נוינסון מפרסם ספרון קטן בשם עבדות מודרנית שבחן את ההתנהלות של עובדי החוזים בסיטואציה מאוד ספציפית. מה נבינסון מדגיש? הוא מתאר שאנשים נלקחים מהחופים של אנגולה (לא רק משם גם מגינאה).. לסאוטומה, עובדים 16 שעות ביום בתנאים מחפירים ולאחר חוזה של חמש שנים לא מחזירים את האנשים האלו לאנגולה. ההנחה שהם
נשארים בסאוטומה ומתים שם. נבינסון לא גילה פה שום דבר. שנים לפני זה המושלים של גינאה מתלוננים בפני שר המושבות
הפורטוגלי על כך שהאנשים שלהם לא חוזרים. גם הממשל הבריטי מודע לסיפור הזה אך הוא מתעלם מהנושא בצורה עדינה. ההערכה פחות או יותר היא שבין 2000-4000 בני אדם נשלחו מהנמלים של אנגולה ולסאוטמה ולא חזרו. לא נעשה צעד משמעותי כדי לשנות את העניין הזה. את הסיפור של נבינסון אי אפשר להחליק, זה עושה
פרסום מאוד שלילי לפורטוגל ויש דרישה להחרים מפורטוגל את המושבות שלה. נבינסון לא רק דורש מהממשלה ומהקהילה הבינלאומית להתערב אלא הוא גם פונה לחברות השוקולד על מנת שיחרימו את המוצרים שמגיעים מסאוטמה ומובילת החרם תהיה חברת השוקולד קאונדברי, בסופו של דבר ב1909 ויליאם קאונדברי נוסע לשם בעצמו וחוזר עם דוח מחריד והוא מחליט להתארגן עם חברות השוקולד האחרות: בעיקר חברות בריטיות וגרמניות ולהחרים את
התוצרים שנשלחים מסאוטמה. בסופו של דבר אין לפורטוגלים ברירה והם טוענים שהם יתקנו את המצב. הביקורת היא שהדבר הזה נראה כמו סחר עבדים, אין פה ביקורת על ניצול של האדם או על עבודות הכפייה אלא על העובדה שלא מחזירים את העובדים למקום מולדתם וזה מזכיר סחר עבדים. ראו בדבר הזה המשך ישיר
לסחר עבדים.
בשביל לראות איך מיישמים דברים נבחן את אחד המושלים היותר מפורסמים של אנגולה: נורטון דה מאטוס. הפורטוגלים שולחים אנשים מאוד רציניים שיהיו מושלים במושבות במוזמביק ואנגולה. היו נשיאים פורטוגלים לשעבר ששלחו אותם להיות מושלים של מוזמביק. דה מאטוס הוא אחד הקצינים המוערכים ביותר, הקדנציה הראשונה שלו ב1912 ושהוא מגיע הוא מנסה לעשות את הדברים
הבאים:
.1 להגדיל את הפרודוקטיביות של הייצור החקלאי באנגולה ולהביא לזה שיהיה שינוי בתלות הכלכלית של אנגולה ולהוריד את האחוזים במס' העובדים בכפייה. המטרה היא להכניס גידולי
שוק ע"י ייעוד של אזורים ספציפיים לגידולים מאוד ספציפיים (למשל במלאנז'ה יגדלו כותנה,
במוזמביק באזור הזמבזי יגדלו סוכר) (ייראו את הפירות של הדבר הזה רק בשנות ה.)40 .2 להגדיל את ההתיישבות הפורטוגלית בדרום. למה בדרום? כי רב המתיישבים הפורטוגלים
מרוכזים ברואנדה והאיום המרכזי מגיע מהדרום. (גם את הפירות של זה הוא לא יזכה
לראות).. .3 ליישם בכח את העניין של שמירה על חוקי עבודה והפסקה של הניצול של העבודה. ניסה
לפקח על העניין הזה באמצעות חקיקה.
.4 בניית תשתיות בערים הפורטוגליות (בעיקר ברואנדה.)
הוא לא מצליח לעשות את רב הדברים הללו בעקבות האוכלוסייה הפורטוגלית שנמצאת באנגולה. אנשים לא מעוניינים שדה מאטוס ייפקח על חוקי עבודה ואומרים: אם תכריח אותנו לגדל את הדברים הללו ותריץ את החוקים הללו לא תהיה לנו כדאיות בלגדל אותם. הם שמים לו רגל ולכן הוא לא מצליח ליישם אותם. ב1915 דה מאטוס נאלץ לחזור לפורטוגל בעקבות הפיכה צבאית שמתרחשת שם ואז הוא נוסע למלחמת העולם הראשונה ואז הוא הולך להיות שגריר בלונדון וב1921 הוא חוזר לקדנציה שנייה וזוכה לשם: קליגולה של אנגולה והפעם הוא מגיע בצורה אחרת: הוא מקבל את הדה סנטרליזציה. הוא מקבל מנדט לנהל את העניינים בצווים ואז כל גורם מתוך האוכלוסייה של
המתיישבים הפורטוגלים שמהווה בעיה או מתנגד נאסר. צנזורה על עיתונות. אסירה של התארגנות. הוא יוצר משרד שאמון על פיקוח של תנאי העבודה כפי שהם צריכים להיות, מצד שני הוא גם מכניס
פיקוח שמוודא שאנשים אכן עובדים ע"י ענישה. בקדנציה השנייה פה הוא בונה את הבסיס לתשתיות. ב1923 הוא מתפוטר כי הוא מביא את אנגולה
לפשיטת רגל.
בסופו של דבר נראה פירות של הכתבת הגידולים המסוימים אך לא בתקופתו של נורטון.
מה המוסר השכל!? אי אפשר לנהל את אף אחת מהמושבות בכוח והדה סנטרליזציה זה לא תופס ולכן מ1930 מי שמנהל את העניינים זה שר המושבות שזה אומר שסלזאר הוא זה שמנהל את העניינים בסופו של דבר והמושלים עצמם לא קובעים כלום- הפקודות יורדות מלמעלה למטה והם
יעשו מה שאומרים להם. תהיה יותר נוכחות פורטוגלית בשטח בשנות ה60 אבל יש אזורים שעד 61
ואפילו יותר מאוחר לא יראו פורטוגלים. נזכיר שמ1910 עד 1926 פורטוגל נמצאת בכאוס פוליטי- מעל 40 ראשי ממשלה בתקופה של 16 שנים. יש נשיא אחד שנרצח בקיצור בלאגן טוטאלי. לכן כל הסיפור של המושבות לא נמצא בראש סדר העדיפויות הפוליטי. אחרי הבלגן ב1926 יש הפיכה צבאית ואז נוצר האשטדו נובו ואז יש
יציבות פוליטית וכלכלית בניגוד מאוד גדול למה שהיה לפני זה. אחד הדברים שסלזאר מנסה לעשות שלא עשו כ"כ לפניו זה החזרת המושבות לתודעה הציבורית ע"י
פעולות מסויימות כמו: להכריח את ראשי העיתונים להקדיש טור מסויים על מה שקורה בקולוניות, ב1940 יש תערוכה קולוניאלית מאוד מפורסמת שיש בה ביתנים שבהם אפשר לראות מה פורטוגל עושה בקולוניה. מביאים אנשים מגינאה ומכל מיני מקומות. ההגירה של האוכלוסייה הפורטוגלית
תבוא בסביבות שנות ה40 כזה יהיה כדאי כלכלית. דיברנו על חינוך וציינו את האידיאולוגיה הפורטוגלית ושיש שם מעט מאוד השקעה בחינוך. מי שמתעסק בחינוך זה בעיקר המיסיונים. מנתונים של יונסקו ב1960 שנה לפני תחילת המלחמות
הקולוניאליות: 98% מאוכלוסיית אנגולה הייתה אנלפאבתית. החלל הזה שנוצר בחינוך מטופל ע"י המיסיונים השונים. המיסיונים הללו נתפסים בתור עצם בגרון עבור המשטר הקולוניאלי כי הם מלמדים בשפות המקומיות או בשפות אנגלית כאלה ואחרות. דיברנו על זה שיש בסה"כ מיליון וחצי מתושבי אנגולה רשומים כנוצרים ומיליון רשומים כקתולים וכחצי מיליון כפרוטסטנטים מסוגים שונים. אחד התוצרים מהמיסיון הפרוטסטנטי זה יצירה של כנסיות
אפריקאיות. באנגולה צומחת לנו כנסייה עצומה בגודלה, חשובה מאוד. הדבר הזה הוא לא תוצר של
המאה ה.!20
