מקורות מתולוגיים לתולדות האמנות – הסודיוס, תאוגוניה: סיפור הבריאה

סיפור  נוסף שהיוונים העתיקים אהבו לספר לעצמם והאמנים המאוחרים יותר אהבו לתאר – ריאה הצפינה את זאוס באי אגיון (אי העיזים) בכריתים והיה חשוב לדאוג לתינוק– המיתוסים מספרים שזאוס ינק מהעז אמילתיאה, וזה היסוד למזון האלים – הנקטר והאמברוזיה. כלומר, אחד היסודות להבנת מזון

האלים  הוא  סיפור  העז  אמילתיאה.  לשם  הבנת  האנתרו-אמורפיזם  –  הבנת  צורת  האלים  כבני  אדם.

האלים במיתולוגיה היוונית זוכים לצורה של בני אדם, לא תמיד כך במיתוסים אחרים – כמו הודו (גנש,)

מצרים (הורוס- אל השמים שיכול לתקשר עם הפרעונים.) העיקרון של אנתרו-אמורפיזם הוא עיקרון יסוד של המיתולוגיה – זוכים לצורה אנושית. לאחר שקרונוס הקיא את האבן, זאוס הופך למלך האלים. לרוב יתואר כאדם מבוגר עם שיער וזקן מלאים, הרבה פעמים בישיבה אוחז בשרביט המלכים ומוט החזיז ורעם יחד עם הנשר. החזיז ורעם הם המתנה שזאוס קיבל מאחיו לאחר שניצח.  בפסלי ברונזה ניתן רק לשער מה השליט החזיק ביד. הייצוגים השונים עוזרים לנו

להבין מי היה זאוס, איך נולד ומה היו האטריבוטים שלו. תהליך הבריאה מכוון ליסודות מסויימים, לכן גורם נוסף שהסיודוס מספר שהיה קריטי לסיפור הבריאה הוא האיחוד של לאפטוס עם קלימנה– היא אוקיאנידה, יצור של ים. טיטאנים הם יסוד האדמה, וקלימנה היא חלק מהים וצריך לשלב יסוד של ים עם תהליך הבריאה. כאן הסיודוס מספר על האיחוד והלידה של

 

הוא עובר מיד לעונש של

(החושב לאחר מעשה,) ואז

אפימתאוס

(החושב לפני מעשה,)

פרומתאוס

 

פרומתאוס  (הנץ והכבד) מבלי לספר מה קרה. הסיודוס נותן לנו כל מיני פרטים כמו מי שחרר אותו

(הרקלס.) הסיודוס מספר שהיה עידן שאלים ובני אדם חיו ביחד, אבל אז נוצרו מתחים וקונפליקטים (בתהליכי

בריאה של מיתוסים עתיקים זה יסוד קריטי.) פרומתאוס היה זה שנתן לזאוס את העצמות עטופות בשומן,

בעוד בני האדם קיבלו את הבשר הטוב. כתוב שזאוס ידע על התרמית, ובכל זאת נתן לזה להתרחש. פרומתאוס רימא את האלים כדי לעזור לבני האדם. זאוס כנראה רצה לנקום בבני האדם, מצביע על אופי האלים – נקמנים. זה אופי העיצוב של מיתוסים. האלים מנסים את בני האדם ואפילו לא מונעים מהם את המעשה שעבורו מגיע להם עונש. ומיד אחרי סיפור תרמית הבשר הוא גונב את האש – מראה עד כמה הוא חושב על בני האדם. פרומתאוס מאתגר את האלים ומטיל ספק, דבר מרתק בתרבויות עתיקות – היכולת

של בן האנוש להטיל ספק בכדי להגיע לשלווה נפשית. פרומתאוס עוזר לבני האדם כחלק מהבריאה שלהם.

בני האדם מטילים ספק בעולם סביבם על מנת להגיע לשלווה נפשית. גם מספרי המיתוסים של תרבויות

אסייתיות (תרבות הזן) התבססו על זה. זאוס מבין שהוא צריך להעניש את מי שאתגר את האלים. הוא מצווה על הפייסטוס– אל המלאכות ובעלי המלאכה, ליצור צלם של אישה יפה. "צלם בתולה מכובדת," "רב מעשי אמנות היו בה." זוהי פנדורה pan(

gifts Dora= all, ,= מתנות כל האלים.) אתנה מקשטת את פנדורה, והיא ניתנת לאפימתיאוס. סיפור פנדורה מסופר בשני מקורות: היופי שלה מסתיר את הרוע – קאלון קאקון. כלומר זוהי מלכודת לבני האדם. מי שמקבל את המתנה זה אפימתאוס (זה שחושב לאחר המעשה,) ובתוך 'מעשים וימים' <בסיפור על בני האדם> הסודיוס מספר שפרומתאוס מזהיר את אפימתאוס לא לקבל שום דבר מידי האלים. אבל

הוא נזכר רק כאשר המתנה היתה בידו. פנדורה נשלחה כאשר דבר מה בידה. בתרגום העברי כתוב כד, כנראה התרגום היווני הכיל את המילה פיתוס (כד גדול לשמר דברים לאורך זמן,) אבל האמנים לא דמיינו את האישה היפה עם כד גדול, אלא עם

פיקסיס– תיבה קטנה שבה שמרו בשמים ותכשיטים. במצגת – פיקסיס עם תיאור הסיפור של פנדורה.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים

הומרוס– איליאדה ואודיסאה

הרבה מאוד תכנים, משמעויות, אטריבוטים, יחסי כוחות בין אלים לבני אדם ובני אדם לבין עצמם לומדים ממקורות יותר מאוחרים להומרוס. בדגש מרכזי על כותבי המחזות

קר עוד

הרקלס, אפולו והטריפוד

פרסאוס ואטלס (אוביודיוס, מטמורפוזות:) לפרסאוס יש רצון לנוח בצילו אל אטלס, אך אטלס נזכר בנבואה של אלת החוכמה שמישהו ינסה לגנוב את עץ הזית. פרסאוס

קר עוד

הרקלס, אפולו והטריפוד

יש דימיון בין דמותו של פרסאוס להרקלס בצורת ההצגה האמנותית: עם השיער השופע כנחשים ופנים של אפולו. אם אנו מסתכלים על הגיבור כמנהיג ונביא אנו

קר עוד

הרקלס, אפולו והטריפוד

 בתחריט של חטיפת דיאנירה (אישתו השניה של הרקלס) מופיעים מרכיבים שמרמזים על מותו והפכיתו לאל. כאשר הרקלס פגע עם החץ בנסוס, הקנטאור הציע לדיאנירה לטבול

קר עוד