מקורות מתולוגיים לתולדות האמנות

סיפורי הבריאה הראשונים

הסיודוס, תיאוגוניה: גנאולוגיה של אלים. ממנו מתחיל המיתולוגיה.

הסודיוס פותח ב9- המוזות: אלות השראה אמנותית, בנותיהן של מנמוזינה. הסיודוס מקבל מהן את

 

עם 'אלות'

הסיפור של הסדיוס מתחיל

ההשראה (יש עדויות באמנות, בד"כ מתואר כמנגן בנבל.)

 

ההשראה, אך היינו מצפים שהוא יתחיל את סיפור הבריאה מההתחלה. זוהי כנראה בחירה פואטית כי שהוא מציין שהכיר את הומרוס וכנראה מסתמך על כתביו. תתכן אופציה נוספת שבה המוזות היו לפני

העולם, או שהן נתנו את ההשראה להתחלתו . התשובה תלויה בתקופת החיים של המשורר.

*במצגת – משמאל לימין*

בהתחלה היה כאוס והוא נקודת התחלה. מתוכו התקיימו יסודות שונים של ארבוס (חשכה) וניקס (לילה,) מתוך איחוד שלהם יש עוד יסודות. גאיה – אלת האדמה <עדיין אין אלים אולימפיים> מכילה יסודות

נוספים של מעמקי האדמה. באותה נקודת זמן (לפחות מבחינת המשורר, שלא באמת מדבר על זמן) .EROS

 

גאיה: אלוהות  פרימורדיאלית (לפני שבני האדם נולדו, כביכול המיתוס קיים רק עבור האלים.) חלק

מיסודות הטבע. היוונים השתמשו במילה תיאוס [אל] כשדיברו על גאיה, אבל ידעו שהיא לא אלה

 

 

 

אולימפית [וכך גם מנמוסינה.] לאלים הפרימורדיאליים היה תפקיד קריטי בתהליך הבריאה, ביסודות הבריאה. מהאיחוד של גאיה וטרטארוס (חלק ממעמקי השאול, לא אומר בדיוק איך נוצר- מתוך גאיה או

 

יסוד מרכזי במיתולוגיה – כוחות מתאחדים זה עם זה

לא) נוצרים השמים, ההרים והעמים העמוקים.

ויוצרים יסודות עולם.

 

     חברה מטריארכאלית מול חברה פטריארכאלית: כשמדברים על גאיה כתרבות ראשונית, ניתן להבין

שהתרבויות העתיקות הבינו את יסוד העולם דרך היסוד הנשי ולא הגברי.

 

ממשיכים בתהליך הבריאה: גאיה (האדמה) מתאחדת עם אוראנוס (הרקיע השמים) ונוצרים: 12 טיטנים; קיקלופים; הקטונכירס בעלי מאה הידיים. האיחוד במיתוסים הוא הרבה פעמים בין יסודות מנוגדים: מראה שהבריאה היא

משהו מוזר, לא מגובש, יש יסוד כיאוטי.

 הקיקלופים – יצורים בעלי אין אחת יוצרי הרעמים, הברקים וזוהר הצפון.

12 הטיטנים – נראים נורא. אורנוס, האב המוליד שנא את כולם. האב במיתוסים עתיקים תמיד מפחד שהבנים ינשלו אותו משלטונו. הוא מונע מהם לצאת מהאדמה. כך נוצר מתח גדול על גאיה שצריכה ללדת אותם. היא מבקשת מהילדים את עזרתם, תוך כדי מכינה מגל – נקמה. כולם מסרבים חוץ מקרונוס (נולד אחרון.) קרונוס כורת את אשכי אביו ומן הדם שנזל על האדמה נוצרו עוד יסודות שמלמדים על מורכבות הבריאה – גם דברים שליליים (ענקים וארניות) וגם חיוביים (הנימפות.) קרונוס השליך את האשכים למי

הים ומתוך הקצף נוצרה אפרודיטה. העירום של אפרודיטה זה האטריבוט שלה. החיים נוצרים מדם – אלימות. במצרים הרוק משמש יסוד בריאה, ביוון – הדם יוצר חיים. תהליך הסירוס- מזכיר את פרויד

ותסביך אדיפוס. גם פה יש מתח בין הבן לאב. למה אין הרבה ייצוגים אמנותיים לסיפור הזה של הסירוס? כנראה כי אמנים לאורך ההיסטוריה גילו יותר

עניין בנשים יפות וגופן (ונוס מאורבינו, טיציאן,) וגם הגוף הגברי המושלם.