ארטמיס ואפולו: ילדיהם של זאוס ולטו
אטרמיס: אלת הציד; של טבע; של לידות; אלת ירח; אמיצת לב; בתולה.
אפולו: אל של אמנויות; מוסיקה ושירה; אמנויות הגוף; רפואה; אל של שמש; צדק וריסון.
מתחילים ללמוד על ארטמיס דווקא מההמנונות הארוכים לאפולו: מספרים שארטמיס נולדה ראשונה,
והיא סייעה ללידת אפולו ולכן היא אחראית על הלידות. היא גם אלה בתולה, ליוונים זה לא מפריע.
הרה כועסת כי זאוס שוב בגד בה ומונעת מלטו ללדת. לא ברור מי התושבים המוזרים אליהם לטו מגיעה (בני ליטיה.) הם לא מאפשרים לה לשתות, לכן היא הופכת את כולם לצפרדעים – מראה שארטמיס ואפולו נושאים בתוכם אלמנט של נקמה וזה משתלב עם האלמנטים החיוביים שבהם. היונים חשו חיבה עמוקה לאלים בעלי אופי מורכב. הסוגייה של האופי המורכב של האלים מבחינת האמנות לא מקבלת תשובה ברורה. מיתוס הוא סיפור בע"פ, ואני יוצאים מנקודת הנחה שהסיפורים על האלים נוצרו לפני שנוצרו
הדימויים שלהם. היונים חשבו על הרבה תכונות דומות בין ארטמיס ואפולו (בתור אחים,) אבל גם שונות –
אפולו היה יותר מאוזן, בעל תכונות "יפות" יותר בהשוואה לארטמיס. איך יודעים איך לייצג את אפולו?
הולכים לדימויים באמנות שמגיבים לתכונות מסוימות בתרבות האנושית, לדוגמא פיסול או דימוי של גוף.
מתוך דגם של קורוס (נער) מחפשים עקרונות על-אנושיים, מעבר לדימוי מסוים.
ארטמיס (הממנונות הומריים/ אובידיוס, מטמורפוזות:)
ההמנון הקצר מציג את ארטמיס – אלה בתולה, אלה של ציד, אלה של טבע, שולטת בטבע, היא אלת ירח. היא אחראית על היבטים שאנחנו למדים מהירח, כמו המחזור החודשי (היא לא סלנה – אלת הירח.) היא
הצד הנשי, אחראית על המחזור החודשי בין השאר, יחד עם הלידות. הפסל עם הצבי – אלה של ציד, שולטת בטבע, מאוד מרוכזת. הבגד המיוחד, בעל הנחה מאוד מתוכננת של הלבוש. יוצאים מנקודת הנחה שבכל זמן נתון שהיא הניחה את הבגד, הוא היה מונח ככה. הוא חייב להיות קצר, כדי שתוכל לרוץ. אלה מאוד דומיננטית, כוחנית אבל מרוכזת. לא צריכה לאמץ יותר מדי את היד המאסיבית שלה כדי לשלוף את החץ. היא גם מגינת בעל חיים. הכל מאוד מתוכנן ומחושב כי זה האופי שלה. יש רמז לחצי סהר (מאפיין את אלת הירח.) השיער חייב להיות אסוף כדי שלא יפריע לה. הרצינות והקשיחות של הפנים – שום דבר
לא מקרי בתהליך הבחירה האמנותי. יש רמז לדמטר – אותה רצינות, למרות שדמטר במבט מעורפל יותר,
גם אמנות
והרמז לעולם העתיק-
אחרי פרספונה, כנראה החזיקה את הלפיד.
כי כנראה מחפשת
מסופוטמית, לראות עד כמה הדגם היה דומיננטי. האל הזועם והשולט בסביבה.
אטריבוטים של ארטמיס:
שיער אסוף
שימלה קצרה
כלי נשק
בע"ח- לרוב צבי
כוחניות, רצינות וריכוז בו"ז
חצי סהר- רמז לכך שהיא אלת ירח
ההמנון- ארטמיס רוקדת ושרה שיר הלל ללטו אמה. היא בעצם מזדהה עם אחיה שהוא אל האמנויות.
תבליט- המוזות מזוהות בעיקר עם אפולו, אבל ארטמיס לוקחת מימד מתוך מה שמזוהה עם אחיה. בתרבות המצרית הנשים היו מזוהות עם ריקוד. גם בעולם הנוצרי יש ריקוד של נשים (שלומית) עם זיקה לדגמים של העולם העתיק (בוטיצ'לי, לידת ונוס.) גם אצל שלומית הריקוד בה מתוך רצון לנקמה, הראש של יוחנן המטביל. האמנים מזהים בשורה אחת בהמנון את הריקוד של ארטמיס כרצון להזדהות עם
האמנויות, שאחיה אחראי עליהן. אך גם בעת הריקוד היא בעלת שליטה, שולטת בגוף – מבינה אותו
ושולטת בתנועה.
ניובה וילדיה– אובידיוס (מטמורפוזות) מתחיל עם רמז שהסיפור מסתיים באסון, כי בני האדם התגרו
באלים. ניובה היתה אישתו של מלך תביי. המיתולוגיה מספרת שהיא חטאה בחטא ההיבריס כלפי לטו,
אמם של התאומים ארטמיס ואפולו. ניובה טענה כי היא טובה מלטו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, בעוד שלטו ילדה רק זוג תאומים. היא ליגלגה באומרה שבנה של לטו "יפה כמו אשה," ובתה עוסקת במקצוע גברי – ציד. נקמתם של אפולו וארטמיס לא איחרה לבוא: אפולו הרג את כל בניה של ניובה כשהשתתפו במשחקים אתלטיים, וארטמיס הרגה את כל הבנות. בתולדות האמנות העדיפו להציג את רצח הילדים "(ניובידים" – ילדי ניובה) ובשלב כלשהו מתחילים להציג את בקשת הרחמים שלה על ביתה האחרונה (חלק מסדרת פסלים באופיצי.) זאוס הופך את ניובה לסלע, רוח או רעידת אדמה גילגלו אותה
לפריגיה, שם היא נמצאת עד היום.