הרה היא דמות דומיננטית בסיפורי האהבות של זאוס. בד"כ יש לה אופי יותר רגוע ומאוזן משל זאוס.
בסיפורים שבהן אינה מעורבת היא מעלה סוג של מתח בינה לבין זאוס בגלל החשד שלה בבגידותיו. אבל
היא איננה אלה של מריבות, אלא של נישואין.
התרבות הפיניקית- יש התיחסות בכתביו של אובידיוס לשמות ומקומות מחוץ ליוון (איו מגיעה
לטורקיה.) היוונים העתיקים גילו עניין במיתוסים מזרחיים והעניין הזה העלה עבורם שאלה: מהו מקור
המיתוסים? האם הם באמת שלהם, או שהם מושפעים מאחרים.
חטיפת אירופה (אובידיוס, מטמורפוזות:)
בת המלך צור. אובידיוס מספר על היום בו אירופה ירדה לחוף עם חברותיה כדי לטייל. מבחינת אובידיוס, והאמנות, יש התמקדות במרכיבים מאוד מסויימים בסיפור: זאוס מתאהב בנערה, שם לב ליופי המיוחד שלה ומשנה את צורתו לשור/פר לבן. כל הנערות מסתקרנות אבל רק אירופה מתקרבת, מניחה על הקרניים
זרי פרחים ומטפסת עליו. כעבור כמה דקות זאוס מתחיל לדהור לכיוון מערב (כריתים) וחוטף את אירופה.
באמנות נוהגים להראות את סיפור החטיפה, או לפחות את העובדה שאירופה יושבת על גבי השור ובורחת, מעל ים. נערה שאוחזת בקרן השור- זאת אירופה. תמיד בסביבה ימית. האמנים מתעניינים בתגובה של
אירופה- היא לא יודעת שמדובר באל עדיין, אבל היא מוכנה לתהליך.
לדה והברבור (המנון הומרי:) היתה אשת המלך טינדראוס וילדה לו 2 בנות: קליטמנסטרה והלנה. צאצאיהם של לדה וזאוס הם
פולידאוס וקאטור. מבחינה אמנותית– זאוס מופיע כברבור. מה מסתתר מאחורי המטמורפוזה הזו?
הלוגיקה מאחורי יחסי מין בין חיה לבת תמותה היא מורכבת. קורז'יו מתייחס ביצירתו לאמנות
הקלאסית (השוואה לפסל.) הממשיכים של ליאונרדו מתארים את הצאצאים כבוקעים מביצה! שני הבנים כבר נולדו (לכן הם כנראה התוצאה של הזיווג) והבנות עוד ממתינות בביצים. התיאור הוא ביטוי של
מרכיבים שונים בסיפור, כי הבנות היו תוצאה של זיווג אנושי, ובכל זאת מתוארות כבוקעות מביצה.
דנאי וגשם הזהב (אובידיוס, מטמורפוזות:) ביתו של המלך אקריסיוס מארגוס, שכולא אותה במגדל הארמון משום ששמע נבואה שהבן שלה ינשל
אותו. זאוס מתאהב בה ומגיע אליה בצורת גשם זהב. מהזיווג הזה נולד פרסאוס הגיבור.
מרכיבי סיפורי ההתאהבות של זאוס:
זאוס מבחין ומתאהב בנערה נאה- ממעמד גבוה (בת/ אישה של מלך/ נימפה/ אלה)
זאוס משנה את צורתו
זאוס חוטף את הנערה- יש מתח בין המוכנות של הנערה להחטף ע"י האל, לבין הסירוב
זאוס מממש את האהבה המינית שחש
הצאצאים בעלי חשיבות מתבחינת המיתולוגיה
הרמס (המנון הומרי להרמס:) בנו של זאוס ומאיה (נימפה.) מבחינת האמנות יש דפוס חוזר שבו האל מופיע כעצמו/ מחופש על מנת
לפתות את הנימפה ולקיים איתה יחסי מין:
קאופמן – רועה צאן שמסתכל על נימפה, ביניהם מעין קופידון. אין אטריבוט של זאוס ולא ידוע איך
מאיה נראתה, אך יודעים איך נהוג לתאר נימפות. הציור מתאים מבחינת תבנית הסיפור.
טיציאן – רועה צאן שמבקש לפתות נימפה.
אמנים פחות מוכרים- סאטיר (אל יער, בדומה לפאן) שמפתה נימפה ישנה.
מטבעות ישנים (סאטיר או רועה צאן) חוטף נימפה ולא ברור אם מבקשת להמלט או להתמסר.
אטריבוטים: כובע ,)Petasus( מטה ,)Caduceus( גלימה ,)Chlamys( סנדלים מכונפות .)Talaria( הרמס הוא קודם כל האל השליח– מבצע את מה שזאוס מטיל עליו. אל של סוחרים וגנבים- תחמן. לרוב יתואר בתנועה מתקשר לעובדה שהוא צעיר וקליל. מוצא שיריון של צב ויוצר נבל- אל של מחשבה מתוחכמת. מיד אח"כ (לפי הטקסט) גונב את הבקר של אפולו. מכנס את הפרות, לוקח שתיים ומצית את האש כדי להעלות
אותן כקורבן (להפוך אותן למזון.) ההמנון ההומרי לא אומר שהרמס גנב את האש, אלא ממש הצית אותה.
הרמס הפך את הפרסות כדי לבלבל את אפולו, שלא ידע מה הכיוון בו ברח עם הבקר. את כל המעללים שלו עשה הרמס ביום בו נולד. אפולו מגלה שהבקר נגנב ויוצא לחפש אותו. כשהוא מוצא אותו, הרמס מכחיש ומוכן להשבע בזאוס, אביו- מימד שמחדד את מערכת היחסים המורכבת בתוך האלים. הם מגיעים לזאוס שיפתור את הקונפליקט. להרמס אין ברירה אלא להראות לזאוס את המקום. אפולו מתרשם מההישגים של הרמס, הרמס מנגן מול אפולו. ההמננון מדגיש בצורה ברורה שהוא מנגן ושר בשבח הוריו – דפוס מעניין שמצד אחד שיקר בעזרת שמו של זאוס ומצד שני מהלל אותו. כאות פיוס הוא מעניק לאפולו את הנבל. הנבל הופך לאטריבוט המרכזי של אפולו. הרמס מקבל ממנו מוט רועים וחליל (של פאן.) הופך לאל
הרועים.