הראיון מתפתח דרך תפיסת העולם האקדמית האמנותית בצרפת של המאה ה.18- אמרנו שדוקא בצרפת הציור
האקדמי נתפס יותר מאשר באיטליה. זוהי התנגדות של חלק מהאמנים )שחלקם מהאקדמיה.( זה לא מרד אמיתי, יותר מחאה. השלטון של המלך הוא מאוד חזק עד 1789 )המהפכה הצרפתית.( המושג עצמו הוא מושג מאוחר
שהומצא ע"י אחד מתלמידיו של ג'אק לואי דוד ב1784 כזילזול.
האקדמיה עסוקה במאבקים סגנוניים פנימיים )בין הפוסיניסטים לרובניסטים.(
רוקוקו– כונכיה. ההסתגננות והשימוש בצורות מתפתלות שמזכירות כונכיה הוא סגנון שנוצר ברוקוקו. הוא
המנייריזם של הבארוק. היום נדבר רק על הרוקוקו בציור אבל הוא מתפתח בכל מיני רבדים )וילונות, עיצוב
מבנים וכו.(..
מי שעמד מאחורי הרוקוקו הם לא בהכרח הציירים. במישור החברתי מי שתמך ברוקוקו הם אנשי האצולה. מבחינה
חברתית הם החברה הגבוהה ולא היו להם בעיות כלכליות- הם שלטו על קרקעות וחקלאות )הנכסים של צרפת,( הבורגנים עבדו. לאצולה לא היו שום סמכויות מבחינה פוליטית. יש ואקום חברתי והאצולה שיושבת בפריז ממלאה
אותו בכלום אחד גדול- חיי חברה ריקים מתוכן. רוקוקו- אין בו שום דבר. יש מתיקות יפה של חיי חברה נעימים,
רכים ויפים. הם מציירים בשביל הציור.
גלונט.( הרבה מצבים שקשורים באהבה.
וואטאו– מצייר הרבה את חבריו בצרפת )סגנון פאט
ג'אן אנטוני
"מזיטן," -1717 אחת היצירות המוקדמות. ניתן לומר כי האהבה עדיין לא הושגה. יש זמר שמדבר מתוך כאב הלב
שלו ושר לאהבה הלא ממומשת שלו )האישה עם הגב אליו.( אין כלום בציורים אלו פרט לתיאור החיים הטובים,
של אנשים שלבושים יפה ונמצאים בכפר.
וואטאו, העליה לרגל לקיטרה, -1717 האי של ונוס, האי של האהבה. רואים פה את המקורות של רובנס. רואים
גם את הסנסואליות של רובנס, הבניה הקומפוזיציונית המורכבת שלו "כל מיני פוטין מעופפים." אם מנסים לחשוב
במונחים דתיים, רואים שאין פה שום קשר לקטוליות ודת. יש התעסקות עם דברים של כאן ועכשיו.
שארדן– היה צייר שמבטא את האקדמיזם בצורה הכי מובהקת. הוא מעולם לא הצליח לזכות בגראנד פרי- ניסעה לרומא. לכן האמין שאסור לו לצייר ציור גבוהה. הבן שלו טופח להיות צייר והבן כן זכה בגראנד פרי והתאבד בונציה. מגוון הנושאים והצבעים של שרדן מאוד מצומצמים. הוא יצר יצירות מאוד מקוריות ונשכח במהפכה הצרפתית. הראליזם שלו היה מאוד בולט ומאוד אהבו את זה במאה ה.19- הוא מזכיר את מייה המתאר איכרים ואת הכושים בעבודותיהם. הוא מצייר טבע דומם ואת האנשים הפשוטים. הוא מצייר עקרות בית וילדים. הוא מתאר
ילדה שהולכת לשחק כדור נוצה. הוא מזכיר גם את ורמיר. הלפת היא ביטוי למה שהאנשים הללו אוכלים.
שארדן, ילדה מקלפת לפת- מזכיר את ורמיר, שארדן מבטא את מה שהם אוכלים, משחקי הלפת. כמו אוכלי תפו"א
של ואן גוך.
שארדן, התפילה לפני האוכל, -1744 האומנת עם הילדות שאומרות ברכה. יש התרחשות בין אחיות- אחת
שבקיאה ואומרת את הברכה, והקטנה לא לגמרי מבינה במה להשתמש. תפיסה מציאותית מאוד עדינה ויפה. מקביל
והמשך לפיטר דה הוך- גם אצלו יש את בעלת הבית הטובה והפעלתנית שמסדרת את הבית.
בושה, הצייר הרוקוקואי שהכי הצליח. החיים שלו היו יפים, והגיע להיות צייר מלך. ציורים הכי אופטימיים. זכה
לפטרונותה של מאדם דה פומפידור )פילגש של לואי ה,(15- נחשבה לדמות הדומיננטית ביותר בחצר המלך.
כנראה היתה מאוד יפה, אבל היתה חולנית- מתה משחפת. ותמיד מצייר אותה בהרבה כבוד ויופי. לא ראינו הרבה ציורי פילגש. רואים את האדריכלות ועיצוב פנים המאוד רקוקואי- מאוד עמוס. הפרחים על
הרצפה, והבד הגדול מדי. מחזיקה ספר ביד שכנראה לא קראה. נעליים מאוד קטנות.
והצד האחר של הרוקוקו-
בושה, האובליסק החומה, -1745 זונה אוריינטלית. לא מתאר כאישה אוריינטלית, אלא בעיקר את המיניות שלה.
מרגישים את הסגנון הרובנסי, אהבת הנשים הבשרניות, היותר שופעות. בתנוחה מאוד חושנית ואירוטית. והמון
בד, עומס פרטים, תכשיטים. חברה של כל כך הרבה שפע שלא יודעים מה לעשות איתו.
תפיסת המיניות אז היתה שונה לגמרי, אנחנו עברנו את המהפכה הויקטוריאנית.
- הרועים והרועות– בני טובים שמתחפשים, במין משחק של אהבה, רדיפה, תחרות, שעמום.לכאורה
פשטות אבל לא באמת- מאפיין נוסף של המאה ה.18-
- טואלט– הרחצה והלבוש בבוקר. כל בוקר חתיכת סיפור. המשרתת צריכה להדליק את האח לפני כדי
שיהיה חם. העניין באוריינטליזם הרחוק- האמנות הסינית.
בושה, השינה המופרעת, -1750 המון צבע, אופטימיות, אהבת חיים, תשוקה. אך אם זאת חסרת מסר או תוכן.
פרגונארד- בסופו של דבר מת חסר כל, לא מצליח למכור יצירות כי כל הקליינטים שלו מתו על הגליוטינה. הוא זכה להכרה גדולה מצד ז'אק לואי דוד, הוא זה ששמר עליו בתודעה. דוד הופך לדמות מאוד דומיננטית בעולם האמנות בזכות יצירותיו המרשימות והפוליטיות ששרתו את נפוליאון. וכך הרוקוקו- עולם חיובי, אוהב, נוח וחם לקבוצה מאוד מצומצמת- נגמר. רוב הצרפתים חיו ברעב ועוני גדול. נאבקו על הישרדות יומיומית. כל פשוטי העם
הצרפתים יצאו כנגד העולם המושחט של האליטה והחריבו אותו.