ב1995 מנסחים את החוקים של ועדות האמת והפיוס. תחת הרצון ליצירת ארכיון של תמונה רחבה ככל האפשר של מה שהיה. יצירת תהליך בו מיליוני אנשים יכולים לבוא ולתת עדות אודות
מה שקרה. העדות הייתה צריכה לעמוד בתנאים הבאים:
– משנות השישים והלאה )לא נכנסים להיסטוריה של החוי חוי וכד.('
– האקט היה צריך להיות ביחס למטרות.
– מניע פוליטי.
– סיפור מלא.
– הבעת חרטה.
האפשרות של אנשים לספר על מה שעברו הייתה חזקה והביאה לא מעט אנשים לבוא למרכז הבמה ולספר אודות מה שקרה להם. החשיבות של סיפור המקרה הייתה גדולה אפילו יותר מהעונש. בסוף המאה העשרים הייתה תודעה הרבה יותר חזקה לפוסט טראומה. באמצע המאה העשרים לא ייחסו לכך כלל חשיבות. התהליך של סיום האפרטהייד קשור גם לתקופה שלו. כמובן שהייתה לא מעט בעיתיות בוועדות הללו. היו לא מעט אנשים שלא הגיעו לספר, או שסיפרו רק חצאי סיפורים. היו לא מעט אנשים שלא הבינו איך אפשר להשוות בין "לוחמי חירות" ל"לוחמי
דיכוי." אי אפשר להכליל את כולם תחת אותן ועדות.
איך מגדירים מי אחראי? מי לקח חלק באפרטהייד? מה עם הכמרים שהטיפו לאפריקנרים כי הם העם הנבחר? האם גם הם כולם צריכים להיכנס לכלא? מה עם המסעדות ובתי הקולנוע בדרום אפריקה? כולם לקחו חלק באפרטהייד. גם הם צריכים לבוא להעיד? מה עם כל התושבים שיושבים על 80% מהאדמות של המדינה ולמעשה גוזלים אדמות מהשחורים? מהם הפשעים של
האפרטהייד? הרוב הדומם נשאר רוב דומם. זה עניין בעייתי לא רק מבחינת הענישה אלא גם מבחינת הלמידה מההיסטוריה. זוהי חוסר הבנה שהרוב הדומם היה חלק מרכזי ביישום האפרטהייד. לכן, גם בסוף התהליך של ועדות האמת והפיוס, היו לא מעט אנשים שהרגישו לא
מסופקים ממנו.
קשה מאוד לסכם את ועדות האמת והפיוס. מבחינה מספרית, נאספו 22,000 עדויות. יותר מ2000 עדויות היו משודרות בצורה פומבית. רוב אלו שהגיעו והתוודו קיבלו חנינה מלאה. הועדה המליצה להעמיד 300 איש לדין, רובם לא עמדו לדין בכלל )רק רוצחיו של סטיב ביקו.( 21,000
איש קיבלו תשלומי פיצוים )אמנם מועטים אבל עבור אותם אנשים זה היה לא מעט.(
דסמונד טוטו, ארכיבישוף שניהל את ועדות האמת והפיוס אמר כי אנשים חייבים להבין מהו צדק. צדק יכול להתבטא בתנאים שיגיעו עם המדינה החדשה. צדק לא מתבטא רק אם כל האשמים ייכנסו לכלא. סליחה או אפילו כניסה לכלא לא מחזירה את הבנים לחיים. החיים צריכים להיות יותר טובים מהמעבר לדמוקרטיה וזהו באמת הצדק )הרי זוהי המטרה לשמה הם מתו.( אין טעם בחיים במדינה דמוקרטית אם לא מרגישים אותה בתנאי החיים. ההצבעה לא
שווה לכלום אם אנשים עדיין חיים בתת תנאים.
קשיים בבניית האומה:
האם הדגש צריך להיות עבור זהות אחידה או רב תרבותיות? מהי החברה האידיאלית עבור המדינה החדשה? המצב הנתון היה כי רוב הדרום אפריקאים הזדהו עם הזהות האתנית המקורית שלהם ולא עם הגדרתם כ"דרום אפריקאים." המודל שהוחלט עליו מכונה "אומה של קשת" NATION) .(RAINBOW כל זהות אתנית יכולה לשמור על המרכיבים הזהותיים שלה אבל יחד הם צריכים לבנות קשת אחת, אומה אחת. החוקה הדרום אפריקאית מנסה לגעת בכל אחת מהאוכלוסיות בדרום אפריקה. יש הכרה בחוסר הצדק של העבר. יש הכרה באלו שסבלו מחוסר הצדק ונלחמו למען החירות של דרום אפריקה. יש כבוד לאלו שעבדו ובנו את המדינה. כולם מאמינים כי דרום אפריקה שייכת לכל מי שגר בה, מאוחדים בגיוונם. הרעיון של הרב תרבותיות והגיוון בדרום אפריקה הם המאפיינים המובילים שלה. דרום אפריקה מבינה שהכוח שלה הוא הרב גוניות שלה. בשוני בין התרבותיות, בריבוי השפות והזהויות. דרום אפריקה גאה בזה ולא מפחדת מזה, היא מבינה שזו אחריות של המדינה לפתח את התרבויות והשפות האלו. המדינה אפילו לקחת על עצמה לשמר שפות שעומדות להיכחד )הפוך מ"כור היתוך" בו כולם יוצאים בעלי
זהות אחת בסוף.( החוקה מדברת קודם כל על שלטון דמוקרטי על זכויות אדם אוניברסליות,
חירות לכל ללא נקמות.
ב1997 דרום אפריקה מחליטה על יצירת המנון למדינה בצורה יצירתית. ההמנון מושר בחמש
שפות שונות )זולו, אפריקנס, אנגלית, קוסה וססותו.( כשיש מעבר בין מנגינות ושפות במהלכו.
הרעיון הנבחר של הדגל של דרום אפריקה )נבחר בתחרות( הוא דגל עם כמה צבעים )שחור, צהוב,
כחול, ירוק, אדום ולבן( שמסמלים את האיחוד ובסוף איחוד לדרך אחת.
האנדרטאות הגדולות נשארות על מנת לסמן את ההיסטוריה. רצח הזולו מתועד באנדרטה שלידה נבנה "פארק החירות" עם אנדרטה משלו. מציעים לאנשים להבין את התודעה שהייתה ואת
ההיסטוריה ואז לנסוע לאנדרטה נוספת שמשקפת את הנרטיב הנוכחי.
חגים לאומיים שנקבעים הם חגים נוצרים וחגים חדשים כמו 21.3 יום זכויות האדם. 27.2 יום החופש )יום שחררו של מנדלה.( 16.6 יום הנוער )לזכר המהומות בסווטו.( 21.9 יום המורשת
)אפשר לבחור איזו.( ועוד ועוד…
