המאבק הבינלאומי לטובת דרום אפריקה לא מתחיל במנהיגים הבינלאומיים. המנהיגים בשנות השבעים, רייגן ותאצ'ר לא היו יותר מידי אמפטיים לסבלם של השחורים בדרום אפריקה. הם מאמינים בשינוי הדרגתי ולא מאמינים בחרמות על דרום אפריקה אלא שתוך כדי שמירה על יחסי ידידות עם המדינה ניתן יהיה להשפיע עליה. בנוסף, זו תקופת המלחמה הקרה ותמיד היה חשש
שהקומוניסטים ישתלטו על המדינה )ברית המועצות הייתה מעורבת במאבק באנגולה למשל.(
הלחץ הבינלאומי לטובת דרום אפריקה מגיע מלמטה, ארגוני שחורים בארצות הברית ואנגליה, סטודנטים ונוער בארצות הברית שהתחילו להתאגד בקמפוסים נגד שלטון האפרטהייד. כמעט ולא היה קמפוס בארצות הברית שלא נבנה במרכזו "שאנטי טאון" על מנת להמחיש את מצבם של השחורים החיים בעיירות האלו בדרום אפריקה. זה היה הנושא הכי חם בקמפוסים בארצות
הברית בשנות השמונים. הדרישה הייתה חד משמעית לחרם כלכלי וחרם תרבותי – ספורטיבי. הסטודנטים האמינו שלחץ בינלאומי ישיר על דרום אפריקה יוביל לשינוי. למאבק הזה הייתה
השפעה עצומה על דרום אפריקה עצמה. הלבנים בדרום אפריקה התחילו להרגיש תחושת בדידות, מתביישים במדינה שלהם כלפי חוץ, קשה להם לבקר בחו"ל. במיוחד היה קשה ללבנים החרם על
ענפי הספורט בדרום אפריקה, מכה קשה לזהות הלבנה בדרום אפריקה.
בתוך דרום אפריקה, השפעת האפרטהייד מתחילה להיות קיצונית מאוד. הפערים בין האוכלוסייה הלבנה לאוכלוסייה השחורה בדרום אפריקה הופכים להיות לא הגיוניים, פערים בלתי ניתנים לשימור. האוכלוסייה השחורה היית ה19 מיליון והלבנה הייתה 4.5 מיליון. האדמות של השחורים היו רק 13% מהשטח ושל הלבנים .87% הלבנים קיבלו 75% מהתל"ג )למרות שהם פחות מ20% מהאוכלוסייה.( השכר שמקבל לבן הוא פי 14 מהשכר שמקבל שחור. שכר המינימום
של הלבנים היה גבוה פי שניים מאשר שכר המינימום אצל השחורים. על כל 400 תושבים לבנים היה רופא. לעומת זאת, על כל 44,000 שחורים היה רופא. לאור כל הנתונים האלו השחורים מגיעים למסקנה כי אין להם שום דבר להפסיד, אין להם שום סיבה לשמור על המערכת כמו שהיא. המחיר שהם מפסידים אם הם יוצאים להפגין ברחוב הוא לא גבוה לכן בשנות השמונים
המאבק הופך להיות מאוד המוני. המאבק בשנות השמונים הוא גם המאבק הכי קשה והכי אלים. זה הופך להיות מרד המוני וטוטאלי. זהו העשור הכי אלים והכי מדמם בהיסטוריה של דרום אפריקה. יש יותר פניה למאבק אלים וטרוריסטי מצד השחורים. ילדים מה"שאנטי טאונס" שאין להם מה להפסיד יוצאים למאבק אלים. המטרה של השחורים היא להפוך את המדינה למדינה
שאי אפשר לשלוט עליה.
הANC מבין שדווקא הטרור הוא לא האפקטיבי ביותר אלא הימצאות ברחוב כל הזמן, .24/7 מאבק פופולרי, טוטלי והמוני יוביל בסופו של דבר לפירוק השלטון. האלימות בין שחורים הייתה גם היא מאוד גבוהה. אלימות בין פלגים ותנועות שונות. כל תנועה מנסה לתפוס כמה שיותר השפעה ותמיכה. יש אלימות רבה נגד משת"פים. יש הוצאות להורג ברחוב נגד אנשים שחשודים בשיתוף פעולה. בסופו של דבר, האתגר השלטוני הוא עצום, המדינה צריכה לספק המון כוחות שיטור וצבא על מנת לאבטח את כל ההפגנות והאלימות. כתוצאה מכך, יש לא מעט צעירים שעורקים מהצבא ומסרבים להמשיך למלא את הפקודות שלהם. החיילים והשוטרים האלו
מבינים כנראה לאן המדינה הולכת והם לא רוצים להמשיך לקחת בה חלק.
