מקורות מתולוגיים לתולדות האמנות – סיפור המבול (אובידיוס, מטמורפוזות)

הדיאולוג בין פרומתאוס לזאוס דרך תרמית הבשר, גניבת האש והעונש – זה תהליך של איתגור האלים, בידיי יוצר האדם, מאבק וענישה – בני האדם זקוקים לאלים למרות שהם מענישים אותם. המקורות

מספרים לנו שזאוס יודע שהוא לא יכול להשמיד את בני האדם.

המבול המתולוגי:

הדפס כתב יד, מאה -16 ניתן להבין זה המבול של המיתולוגיה לפי הטקסט שכתוב כמו שיר. המשך האנושות- דיאוקליון ופירה. דיאוקליון הוא בנו של פרומתאוס. פירה כנראה נימפה, פתרון יחסית קל של היוונים העתיקים – כשהאלים יוצרים קשר עם אישה לא ידועה כדי ליצור המשך, בד"כ יש לה קשר

לים (גוף, יצור או דימוי הקשור לים.)

דיאקלון ופירה מגיעים לעולם לאחר המבול. הם השרידים האחרונים, כלומר הם צדיקים (נקיים מחטא.) הם רואים אדמה חשופה והם פונים לטמיס, אלת החוכמה. היא אומרת להם לקחת אבנים ולזרוק אחריהם. על פי אובידיוס פירה מסתייגת (פגיעה באלת האדמה) אבל דיאוקליון אומר לה שזה התהליך המתבקש. בהרבה תיאורים רואים אותו תיאור. מיכאלנגלו- משום שהוא חושף את תהליך העבודה, לא באמת מתקשר למיתוס. אבל העובדה שמיכאלנגלו, פסל הרנסנס, לא מסיים את העבודה מאפשר לזהות

תהליך של לידה.

 

טיטנומכיה: מלחמת האלים בטיטנים כיצד הסיודוס, המשורר, באמצעות מילים יוצר "תמונות" – הוא מדבר במונחים של גורדי שחקים, האלים

משליכים את הטיטנים למעמקי האדמה הוא מדבר במושגים של אלפי מטרים – עד שמגיעים לתחתית.

למה היה חשוב ליוונים העתיקים? כולם צריכים לראות מה האלים מסוגלים.

 

גיגנטומכיה: מלחמת האלים בענקים קרב בין האלים והענקים (ילדיה של גאיה, שנולדו מדמו של אורנוס ותכננו להסתער על האולימפוס ולהביס את שלטונו של זאוס.) כל האלים, בלי יוצא מן הכלל, נרתמו להלחם בענקים עם כל מה שמצאו

לנכון ויחד עם הרקלס הגיבור הם מיגרו את הענקים.

 

הליוס (המנון הומרי להליוס)

אל השמש, בנם של היפריון  ות'אה (הטיטנים) ואחיהם של אאוס (אלת השחר) וסלנה (אלת הירח.)

ההשראה היא המוזה קאליאפו. איך הוא מתואר באמנות? כרכרה ו10- סוסים, קרני שמש זורחות, גלימה.

הרבה פעמים מעל הים – טבעי עבור אמנים יוונים לכלול דימוי ים. היבט בריאה שהיה קיים גם באמנות מצרית – גלגל השמש נישאת על גבי ראש של נשר או סירה. גם פה

השמש היא אל, מקור השראה למלכים. הליוס לא רק אל אלא גם שליט, מלך. בתרבויות מאוחרות יותר, נוצריות, השמש היא "השמש המנצחת" invictus( ,)Sol הנוצרים משתמשים בזה כדי לסמל את ישו כמלך

מנצח.  גם קיסרים מאוחרים יותר, מאה 3 לספירה, משתמשים בקיסר בתור דימוי של אל (על מטבעות.)

בד"כ אמנים יוונית רומים מאוחרים מתארים אותו בתנועה, השמש זורחת. אין סימטריה: זריחה-שקיעה. רק זריחה כדי לסמל ניצחון. שקיעה היא מסוכנת בעולם העתיק, מפני שלא היו בטוחים אם השמש תזרח מחר, ויש סכנה שהעולם נגמר היום. זו כנראה אחת הסיבות שהאמנים בעולם העתיק נמנעו לתאר את

הליוס בתהליך של שקיעה.

 

 

 

פאתון (זורח/נוצץ:) בנם של הליוס וקלימדה – כנראה אוקלמידה, בת של אוקיינוס. עבור העולם העתיק,

וכותבי המיתוסים, הנימפות הן אלות של יער שפתרו להן הרבה בעיות – עם מי נאחד את אל השמש? עם

נימפה.

פאיתון  התרברב בפני חבריו בכך שאל-השמש הוא אביו. אחד מחבריו, שעל פי שמועה היה בנו של זאוס,

סירב להאמין לו וטען כי אמו שיקרה לו. מסיבה זו החליט פאיתון ללכת ולהיפגש עם אביו הליוס. בהיפגשם הליוס נשבע בנהר סטיקס כי יעניק לפאיתון כל שירצה כאות הוכחה לכך שהוא אכן בנו. פאיתון

רצה לרכוב במרכבתו (הרי היא השמש) במשך יום. למרות שניסה אביו לשכנעו לחזור בו, משום שמעשה זה סופו מוות, פאיתון גילה קשות עורף. כשהגיע היום, פאיתון נלחץ ואיבד את השליטה על הסוסים האכזריים שמשכו את המרכבה. תחילה היא סטתה

יותר מדי לגובה עד שהאדמה קפאה. אחר כך היא שקעה קרוב מדי לארץ עד שהצמחייה יובשה ונחרכה. מבלי להתכוון הפך את רוב אפריקה למדבר; חרך את עורם של תושבי אתיופיה עד שהפך שחור. בסופו של דבר, זאוס נאלץ להתערב בכך שהשליך ברק על המרכבה כדי לעצור אותה ופאיתון צלל אל תוך נהר ארידנוס. אחיותיו ההליאדות התאבלו במשך זמן כה רב שבסופו של דבר הפכו לעצי צפצפה שהזילו דמעות

ענבר נוצצות.

אובידיוס, מבחינת המקור, מתאר את מקום מושבו של השמש דרך תיאור אדריכלות, ויצירת אמנות–

 

אדריכלות,

אובידיוס שכמשורר הוא יודע לתאר

רומז

בעת יצירת הדימויים

.Ekphrasis

אקפרזיס-

 

שמרכיב חשוב בטקסט שלו. במקביל, הוא מלמד שהוא מכיר את גלגל המזלות – מתוך כל הסיפור, מתאר

את הסרטן וכו.' כלומר הוא מבין באסטרולוגיה.