אפריקה בתקופה הקולוניאלית

האולטימטום הבריטי בין פורטוגל לבריטניה:

מחלוקת נוספת שמתגלית ב1887 בין פורטוגל לבריטניה היא על השיט החופשי בנהר הזמבזי.

הבריטים דורשים מפורטוגל שיפתחו לשיט חופשי את הנהר, שהוא נתיב ימי מאוד חשוב. הפורטוגלים לא מסכימים. הבריטים רוצים שיט חופשי באזור זה בגלל שהם צריכים להעביר אספקה

לאנשי המיסיון הסקוטי, ורק דרך הנהר אפשר להגיע למיסיון. המיסיון הזה מאוד חשוב לבריטים-

הוא מנציח את המפעל של ליבינגסטון. טענה נוספת של הבריטים היא שצריך לפקח על הפורטוגלים

שלא יסחרו בעבדים. 1887 הפורטוגלים מחוקקים חוק שהאניות שעוברות בנהר חייבות להיות בבעלות פורטוגלית. בסופו של דבר הפורטוגלים נסוגים מהחקיקה הזו בגלל לחץ בריטי. אך אז נוצרת בעיה נוספת- הפורטוגלים קובעים שאסור להעביר נשק על הנהר (מפחדים שאחרי זה הנשק הזה יבוא כנגדם.) הבריטים מבחינתם רוצים להעביר נשק בשביל שאנשי המיסיון יוכלו להגן על עצמם. לבסוף הפורטוגלים

מרככים את החוק ואוסרים העברת נשק כבד בלבד. ההנחה הפורטוגלית הייתה שבסופו של דבר המיסיון הסקוטי יישאר תחת משטר פורטוגלי, אך הם

טעו.

ב- 1887-1888 הבריטים מתחילים לחשוש שהגרמנים, בגלל הקשרים של פורטוגל עם גרמניה, ייכנסו לאזור ויעשו יד אחת עם פורטוגל. הטונים נהיים יותר ויותר צורמים. בריטניה שולחת מסרים לפורטוגל לרדת מהעץ שהיא עלתה עליו. אחד הרמזים המאוד ברורים ששולחים לפורטוגל הוא שאם

הם לא יורדים מהעץ הזה אז גואה בסכנה וגם מוזמביק, וזו תהיה פגיעה רצינית בשביל פורטוגל. בחודשיים הראשונים של 1889 יש ניסיון דרך תיווך לקיים משא ומתן בין בריטניה ובין פורטוגל. שר החוץ הפורטוגלי מסכים לוותר על כמה שטחים, אך גם הבריטים וגם הפורטוגלים יודעים שהוויתור הזה לא יעבור בפרלמנט הפורטוגלי וגם לא את הציבור הפורטוגלי. באפריל 1889 המשא ומתן מגיע

למבוי סתום. מאי -1889 סרפה-פינטו, כחלק מהמסעות שלו, מגיע לאזור של מלאווי, איפה שנמצא המיסיון

הסקוטי, מלווה ב700 "מדענים" (חיילים חמושים,) לחתום על הסכמים. באוגוסט 1889 קונסול בריטי, ראש החוואים , חותם עם קבוצה מקומית, מקולולו, על הסכם שמעביר את כל האזור הזה לפרוטקטורט בריטי. את ההסכם הזה הוא מעביר לסרפה-פינטו ואומר לו לצאת החוצה, שזה אזור בריטי. הפורטוגלים טוענים שההסכם עם המקולולו הוא מפוברק. יש מספר

מחאות של משרד החוץ הפורטוגלי נגד ההסכם הזה. אחת הטענות הפורטוגליות היא שאם אכן יש

הסכם כזה אז אין סיבה שהבריטים לא יכבשו את השטח של המקולולו. דצמבר -1889 המקולולו תוקפים את הפורטוגלים תחת דגל בריטי. הפורטוגלים מפרים את הסכם החסות הזה של הבריטים ונכנסים לאזור המקולולו, שנמצא תחת שליטה בריטית. שבועיים אחר כך מגיע מברק ללונדון על התקרית ואז לורד סולסברי שולח אולטימטום רשמי לפורטוגל ובו הוא קורא לפורטוגלים לא לסגת רק מהאזורים הללו, אלא מכל הטענות שלהם באזור. הוא מאיים שאם הם לא

יחתמו על ההסכם, בריטניה תראה את עצמה חופשיה לתקוף את פורטוגל בכל אזור שיראה לה.

שלושה ימים לאחר נתינת האולטימטום ממשלת פורטוגל מתפטרת ומתחיל בלאגן בליסבון.

הפורטוגלים מאשימים את הבריטים, את מלך פורטוגל ואת משרד החוץ הפורטוגלי.  בפורטו, בירת

צפון פורטוגל, יש קריאה לשרוף חנויות של סוחרים בריטים. הוכרז חרם עממי על מוצרים בריטים.

 

 

 

 

 

אחד האקטים הסימבוליים היה עטיפת הפסל של המשורר הלאומי הפורטוגלי בדגל שחור, כסימן

לאבל.

אוגוסט 1890 קמה ממשלה פורטוגלית חדשה והבריטים מכתיבים לה כך: קבלת הגבולות הטריטוריאליים שהבריטים מציעים- על הפורטוגלים לוותר על כל האזור של זימבבואה, מלאווי וזמביה. בעקבות זה הם מאבדים אזורים שהיו שלהם פיזית, שחיו בהם פורטוגלים

(למשל השוק הפורטוגלי באזור של הזמבזי.) השיט בנהר הזמבזי יהפוך חופשי ופתוח. כמו כן , פורטוגל תחכיר לבריטים ל100 שנה את נמל

שינדה, ממזרח לזמבזי. כל נוכחות של גורם זר שהוא לא הבריטים באזורים של מוזמביק הוא אך ורק באישור בריטי. זה

הסעיף הכי קשה, פגיעה בריבונות הפורטוגלית! בספטמבר הממשלה הזאת מתפטרת שוב. מוקמת ממשלת אחדות חדשה ואז הבריטים מרככים את ההסכם, עושים אותו יותר הדדי. יורדים כמה סעיפים- החכירה של הנמל והדרישה של הבריטים

לשיט חופשי. לבסוף, במאי ,1891 נחתם הסכם בין בריטניה לפורטוגל שסוגר את הגבולות בין

המושבות הבריטיות לבין המושבות הפורטוגליות.

זהו ההסכם שסיים את סיפור האולטימטום. 1891 פורטוגל גם סוגרת את הגבולות מול ליאופולד (בלגיה.) הגבול הסופי של אנגולה ייסגר מול

הדרום אפריקאים. המעצמה הקולוניאלית שלקח לה הכי הרבה זמן להגיע לפסיפיקציה (השקטה- שלא יהיו מרידות נגד השלטון) היא פורטוגל. זה קורה ב .1924 לקח הרבה זמן, אבל הייתה רפורמה משמעותית מאז

האולטימטום.

פורטוגל היא מעצמה סוג ג,' תמיד יש איום משמעותי על שטחים פורטוגלים.