דרום אפריקה: מאפרטהייד לדמוקרטיה – הגעתם של הבריטים מלחמות הבורים חלק ב'

מלחמת הבורים השנייה :1899-1902 המלחמה הגדולה והקשה של דרום אפריקה. התחילה על ידי הבורים, על ידי קרוגר שחשב שאם יפתיע את הבריטים וייתן להם מכה חזקה הם יברחו כפי שברחו במלחמה הראשונה. הוא כמובן טעה ובגדול. הבריטים הצליחו לגייס עוד מלונדון 450,000

אנשים בעזרת  בקמפיין  גדול  של  לאומיות  והתגייסות  לטובת  המלחמה  –  שירים  ותרבות

פופולריים על מלחמה שכל העתיד של בריטניה תלוי בה ובניצחון בה. מאבק בין ציוויליזציות. הגיעו גם מקנדה ומקולוניות אחרות של בריטניה. יש לציין שהיו רק 300,000 תושבים בריטים באזור. היו 26,000 הרוגים בריטים במלחמה הזו. כבר ב,1900 הבריטים החזיקו בכל המקומות החשובים אבל המלחמה המשיכה עוד שנתיים כמלחמת גרילות )יש הטוענים שזו הייתה מלחמת

הגרילות הראשונה בעולם.( הכוחות הקטנים לא היו מוכנים לוותר על הרפובליקות הבוריות.

 

בצד הבורי יש צבא לא מסודר שמובסס על כל ילד מגיל .14-60 כולם חלק מהצבא, כולל נשים. כולם רואים את עצמם כחלק מהמאבק על המולדת והאדמות שלהם. מאבק אנטי קולוניאלי. הם רואים בבריטים כובשים לכל דבר. יש להם סה"כ 88,000 חיילים. יש להם יתרון ברור בלוחמת גרילה. הם מכירים את האזור וקל להם להתארגן במלחמת גרילה. כל העם מתגייס. בשלב הראשון, הערים הגדולות נכבשות על ידי הבריטים אבל המלחמה נמשכת עוד שנתיים ותוצאותיה הרסניות מבחינות הבורים. המלחמה מתנהלת בצורה אכזרית ומלוכלכת מ1900 כלפי הבורים. כל אזור הופך שטח מלחמה. הבריטים שרפו אלפי חוות ומשאבים של הבורים. הם רצו שכשהבורים יחזרו מהלוחמה, לא יהיה להם לאן לחזור. הבריטים בונים לאחר מכן מחנות ריכוז ומכניסים לשם את מי שנשאר. 26,000 בורים מתים במחנות הריכוז מתוכם 16,000 ילדים. בסופו של דבר הרעב והמחלות הם שגורמים למוות של רוב הבורים. ההנהגה הבורית מבינה שלא נותרה לה

ברירה אלא להיכנע ב.1902

 

הסכם השלום נקרא "הסכם השלום של וירינגינג." מאותו רגע שנחתם ההסכם מתחילה תפנית. הבריטים מחליטים שהם לא רוצים יותר עוד מלחמות והשפלות לבורים. הם מבינים שצריך לתת לבורים סוג של אוטונומיה בשליטת המיעוט הלבן. הלבנים משני צדי המתרס בדרום אפריקה מבינים שהמלחמה האמיתית היא לא לבנים מול לבנים אלא לבנים מול שחורים. כל הלבנים הם

המיעוט בדרום אפריקה והאתגר הגדול הוא לשלוט באוכלוסייה המקומית.

 

הרבה מהנשק שהבריטים השתמשו בו נגד הבורים שימש את הבריטים גם במלחמת העולם

הראשונה. המלחמה הייתה סוג של מעבדה ניסיונית עבור הבריטים. זו הייתה מלחמת גרילות. מחנות הריכוז שחזרו על עצמם במלחמות במאה העשרים. המלחמה השפיעה רבות על התודעה האפריקנרית – קבלה של הבריטים כקיימים בדרום אפריקה ומצד שני אנטגוניזם מוחלט לכל דבר שהוא באנגלית או קשור לזה. בזירה הבינלאומיות יהיה לבורים ביטוי באנטגוניזם הבריטי בתמיכה בגרמנים במלחמות העולם. מבחינת הבריטים זה שיא האימפריה, שיא התהילה העולמית שלה. למרות האנטגוניזם, השנאה והאלימות בין הלבנים בדרום אפריקה, הם מבינים שעדיפה ברית לבנה נגד כל השחורים. שמונה שנים לאחר מלחמה יש איחוד למדינה אחת עצמאית שנקראת "הרפובליקה של דרום אפריקה" מדינה עצמאית כמעט לחלוטין )דומיניון כמו

קנדה.(

 

מבחינת האוכלוסיות המקומיות הבריטים לא היו טובים יותר עבורם מאשר האפריקנרים. הרבה מהחיילים הבריטים נשארים אחרי המלחמה אבל זה לא מוביל ל"בירטיפקניזציה" כמו שמילנר קיווה. מהר מאוד, משך דור אחד, המתיישבים הבריטים רואים את עצמם כדרום אפריקאים ולא

 

11

 

 

כבריטים, הם גם רוצים  עצמאות  ואוטונומיה  והם  נגד הכיבוש.  מסוף  המלחמה ועד איחוד

הרפובליקות הייתה אוטונומיה חלקית לרפובליקות הבוריות ושליטה בריטית. בסופו של דבר המדינה שקמה היא בעלת הגמוניה יותר בורית מאשר בריטית. רק בנטל, הבריטים דוברי האנגלית הם הרוב. אבל בנטל הלבנים הם רק 10% מהאוכלוסייה. בשאר האזורים הרוב הם דוברי אפריקנס. מבחינת השחורים היו שתי החלטות חשובות ביותר: הראשונה לתת לרפובליקות הבוריות עצמאות. נתנו לרפובליקות הבוריות את האוטונומיה להחליט האם לתת לאוכלוסייה המקומית להצביע. רק בקייפ נתנו ללא לבנים להצביע. הזכות להצביע הייתה למעמדות בקייפ ולא על פי צבע עור. השחורים גם לא היו יכולים להיבחר, גם לא בקייפ. כלומר, לא רק שהמלחמה לא הביאה לשיפור במעמד השחורים היא גרמה להידרדרות במצבם הפוליטי. לא היו הרבה מהם

שנהנו מהזכות להיבחר אבל הייתה להם את האפשרות.

מה גורם לרפובליקות הבוריות להתאחד? קודם כל ההבנה שהאתגר הגדול ביותר הוא דווקא

 

באזור הטרנסוולד קמה מפלגה חדשה,

צריכים להתאחד.

האוכלוסייה השחורה לכן הלבנים

 

"מפלגת האנשים." בין 1904-1907 יש 60,000 סינים שהבריטים שולחים לאזור. האפריקנרים מתאגדים נגד זה. יש תודעה של בריטים מקומיים שמתנגדים למדיניות הקולוניאלית הבריטים יחד עם האפריקנרים. ההנהגה האפריקנרית מבינה שכל רפובליקה לבדה מול בריטניה היא חלשה והאיחוד יביא להם יותר כוח. בעיקר יש לחץ גדול מהאוכלוסייה הלבנה בנטל להתאחד כיוון שהם מיעוט. הלבנים רוצים לדאוג להישאר אוטונומיים גם שם ולא לתת לשחורים, 90% מהאוכלוסייה בנטל, להשתלט עליהם. הלבנים מבינים שאיחוד יוביל לרווחים עבור כל המדינות. ב1909 הם

נפגשים בדורבן על מנת לגבש הסכם. ב1910 איחוד דרום אפריקה מוקם בתמיכת האפריקנרים. הם מבינים את היתרונות הפוליטיים והכלכליים של האיחוד. הסיסמא על הדגל היא "איחוד הוא כוח." עד סוף תקופת האפרטהייד, זו התודעה הלבנה השולטת בקרב האוכלוסייה הלבנה בדרום

אפריקה.

ראש הממשלה הראשון של דרום אפריקה הוא לואיס בות'ה, גנרל מהמלחמה, דובר אפריקנס

 

מיליון

4 יש

)מעולם לא היה בדרום אפריקה ראש ממשלה דובר אנגלית שפת אם.( ב1910

 

אפריקאים, 500,000 צבעוניים, 150,000 הודים, מיליון ו275,000 לבנים. הלבנים אף פעם לא היו

 

יותר ואחוזם

מהאוכלוסייה. להפך, קצב הילודה של השחורים תמיד היה גדול

יותר מ20%

 

באוכלוסייה אף ירד עם השנים. למרות שזו הדמוגרפיה, השליטה הפוליטית בדרום אפריקה רואה במדינה כמדינה לבנה. מרגע האיחוד ועד סוף שלטון האפרטהייד הממשלה מחוקקת חוקים ומיישמת מדיניות שתומכת במצב של מדינה לבנה. למרות המיעוט הלבן לא עובר את ה20% מהאוכלוסייה אף פעם, האדמות הן של לבנים וזה היחס עד סוף שלטון האפרטהייד. הסולידריות

 

הגישה של הבריטים והבורים כלפי

השחורים היא המכתיבה את המדיניות.

הלבנה כנגד האוכלוסייה השחורה היא המכריעה, הרבה יותר מהיחס שלהם אחד כלפי השני.