היסטוריה של תהליכים איטיים של התפשטות במשך 150 שנה של התיישבות לבנה הולנדית. מה שמאפיין את התקופה זה מאבק על אדמה ובקר. ההתנגשות בין האוכלוסיות המקומיות למתיישבים הלבנים יצרו קונפליקטים רבים מה שיצר את הבסיס להיררכיה הגזעית של דרום
אפריקה.
התקופה הפרה-קולוניאלית: באזור של דרום אפריקה היום היו פעם עשרות קבוצות מקומיות שונות, כל אחת בעלת היסטוריה
ותרבות שונה ומרתקת. יש קושי להכיר את כל הקבוצות אבל אנחנו נכיר את שלוש המרכזיות. שלוש האוכלוסיות השונות הללו היו רועי צאן ובקר, ציידים ולקטים ואיכרים חקלאים. החלוקה לא מדויקת לחלוטין מפני שכמעט כל האנשים התעסקו בכל, לאיכרים היה בקר ולהפך. החלוקה היא פשטנית אבל עוזרת לנו להבין. עם הזמן ההבדלים בין הקבוצות היטשטשו. הקבוצה אליה נתייחס היא קבוצת רועי הצאן והבקר הנקראת "חוי חוי" )קבוצה שהתמזגה עם השנים על
היו בעיקר נוודים שעוברים ממקום למקום
– הלקטים.( ה"חוי חוי"
קבוצה שנקראת "סאן"
בהתאם למזג האוויר. קבוצת האיכרים מכילה הרבה מהגרים שהגיעו מחלקים שונים מאפריקה ואפילו מאירופה בתקופה שלפני הספירה. הקבוצה הזו ידעה לעבוד עם ברזל מה ששימש אותה גם
לחקלאות וגם למלחמה. הקבוצה היא חלק מקבוצות שנקראות "בנטו."
באותה תקופה לפרה היה מעמד חשוב מאוד. הארץ הייתה עצומה והאוכלוסייה הייתה דלילה יחסית למרחב לכן לא הייתה תחרות על האדמה. כשאין בעלות על אדמה על מנת לבסס מעמד יש
יש צורך בשליטה
אחרים. על מנת שתהיה אליטה, קבוצה שלטת,
צורך בשליטה במשאבים
במשאבים. גברים השתלטו על פרות ונשים על מנת לבנות לעצמם מעמד. הדבר הולך אחד עם השני, ככל שיש לו יותר פרות הוא יכול להשיג יותר נשים, ככל שיהיו לו יותר נשים הוא יוכל
להשיג יותר פרות. הפרות היו ההון המקומי.
התקופה הקולוניאלית:
בעידן המפרש, העידן שלפני הקיטור, היו זרמי מים שהוציאו אוניות בקלות מאירופה אך הבעיה שלהן הייתה לדעת לחזור ולהתמודד מול הזרמים בחזרה. לכן נוצר ה"סחר המשולש" – מאפריקה היו עוברים דרך דרום אמריקה על מנת לחזור לאירופה. הלמידה של הזרמים הייתה איטית ולכן כשהפורטוגזים הגיעו הם השתלטו על החוף לאט לאט, התקדמות איטית של שנים מהחוף הצפוני עד החוף הדרומי שם פגשו אירופאים לראשונה את ה"החוי חוי." ה"החוי חוי" ישר דחו אותם כי הם לקחו להם מים ומשאבים. הפורטוגזים ישר הכריזו על האזור כאזור עוין. וסקו דה גאמה היה
הפורטוגזי הראשון שהגיע לאזור ב.1497 הוא נסע עם 4 ספינות, 170 אנשים דרך אפריקה לאסיה.
כשהגיע להודו הערבים התנגדו לקשרי המסחר כיוון שלאירופאים לא היה הרבה מה להציע
בתמורה לזהב והתבלינים של המזרח. בסופו של דבר וסקו דה גאמה חזר רק עם שתי ספינות. כך
האירופאים הבינו שחייבים לעצור בדרך מאירופה לאסיה באפריקה.
התקופה ההולנדית:
ההולנדים מגיעים ומבינים כי האזור האידיאלי עבורם הוא "כף התקווה הטובה." V.O.C החברה ההולנדית המזרחית שהוקמה ב1602 )תאגיד.( החברה הגיעה לאזור והתחילה לפתח מסחר. בין הודו, סין, יפן ודרום אפריקה. במקום להביא איתם דברים מאירופה הם היו מעבירים סחורות
ממדינה למדינה. החברה גדלה והפכה להיות חברה ענקית עם 150 ספינות, 40 ספינות מלחמה,
50,000 עובדים וצבא של 10,000 איש.
יאן ואן ריבק מגיע לדרום אפריקה ב1652 ומתיישב בקייפ טאון. ההתיישבות הלבנה מאופיינת ביותר גברים מנשים מתיישבים. הוא התיישב במקום על מנת ליצור תחנת מסחר קטנה ולצייד את הספינות שעוברות בדרך. כנראה שלא הייתה לו כוונה שההתיישבות הזו תשפיע על דרום אפריקה ב300 השנים הבאות. אחרי 5 שנות התיישבות, הוא משחרר את כל העובדים שהגיעו
איתו להקים לעצמם חוות פרטיות )כולם עובדי ה .(v.o.c לאחר מכן, הוא יבין שחסרים לו
עובדים והוא ייבא עבדים. יאן בונה לעצמו מבצר שעוזר לו להשריש את הנוכחות שלהם במקום ולהגן על עצמם. הוא מביא איתו נשק לאזור. ה"חוי חוי" פוגשים את ההולנדים כשהם לא הלבנים הראשונים שהם פוגשים. היה להם "תיאבון" למוצרים אירופאים )טבק, ברזל, נחושת(
ולכן היו מוכנים להיכנס עמם ליחסי מסחר. בתמורה, הם ניסו לשווק את הכבשים והפרות
הפחות מוצלחות, החולות. המסחר לא היה בכפייה בהתחלה אלא מתוך רצון. ה"חוי חוי" רצו
לנצל את ההזדמנות שניקרה בדרכם. הבעיות התחילו כשל"חוי חוי" לא נותרו פרות סוג ב.'
הביקוש עלה על ההיצע והאירופאים התחילו לקחת את הפרות בדרכי מלחמה.
