אמנות ימי הביניים – אמנות ביזנטית מאוחרת.

הפוקוס ברגעים הקרובים הוא על חידוש (ולא על מה שנשמר) אם כי מבחינה סגנונית אין שינוי. השינוי הוא

רעיוני:

 

.1 מבחינה פוסט-אוקונוקלאסטית, מתפתח סגנון קואימסיס– מותה של מריה3 הרדמותה של מריה. אנו לא   יודעים על מותה כלום. היא פשוט נעלמת. הסיפור האפוקריפי (ספרות נרטיבית שמוסיפה מידע- ספרות חיצונית) מספר שהשליחים נפגשים בירושלים ומלאך מספר להם שמריה גוססת. הם מגיעים אליה

ורואים כיצד ישו מופיע ולוקח את נשמתה איתו לשמיים. מסופר כי גם גופה נלקח לשמים (אין קבר.)    הסיפור נהיה נפוץ ומתחיל להתגבש במאה ה1-9  ובמאה ה1/-  הוא כבר מבוסס. יש פה שילוב של אנושיות ואלוהיות. מריה היא טאוטוקוס (יולדת אל) אך היא גם אנושית ומתה כמו כולם. הנשמה שלה מופיעה כמיני פרוטרט שלה (מופיע בכתבים מאוחרים יותר.) לאו ה,1- קיסר ביזנטיון במאה ה1/- מוסיף לסיפור הערת שוליים- שיר, בו הוא משווה את התינוק ישו מושווה בשיר זה לנשמה של מריה ולכן

באיקונוגרפיה היא נראת כמו תינוקת, דימוי קטן של עצמה. האקט הזה נתפס והוקדש כיום חג- הללויה, מריה מתה.)!?( החגים בכנסיה הביזנטית הם חשובים וקשורים לחיי ישו. החג הזה נוסף לחגי ישו. פה ושם יש וריאציות מקומיות (כמו ביוון.) זה אלמנט איקונוגרפי חשוב. אנו תמיד נראה אותה במחזורי

תמונות  של חיי ישו. .0 חידוש איקונוגרפי- סולם עם נזירים שעולים לשמים ושדונים מנסים למשוך נזירים לתרבות רעה. כתב את האלגוריה הזו יוחנן קלימקוס בחיבור שמתאר את חייו כנזיר ומשווה אותו לטיפוס בסולם המעלות

שלא כדאי לך ליפול ממנו. זו אלגוריה לחיי הנזיר. לא קשה לנחש שהבחור העליון (בסנטה קטרינה) הוא יוחנן קלימקוס עצמו. אחריו נמצא אנטוניוס שהיה ראש המנזר באותם ימים. זו איקונוגרפיה מהתקופה הפוסט-איקונוקלאסית. פוליטית, סנטה קטרינה נמצאת בשליטה מוסלמית אך מבחינה ממסדית היא שייכת

לאמפריה הביזנטית. שווה לשים לב לרקע. ברוב המקומות, הרקע הוא זהב. אמנם ראינו זאת גם ברוונה, אך שם יש נטייה רומית של הכנסת רקע. בתקופה הפוסט-איקונוקלאזית הרקע הוא רק זהב. בדר"כ רוב

הקירות בכנסיות אינם חלקים (כיפות, נישות וכו.) יוצרים רקע זהב עם שפיץ זכוכית שתקוע בקיר.

חתיכות הזכוכית מונחות בזויות שונות ומתחתן זהב. המון נרות (שזזים) וזה משתקף בזכוכיות השונות.

 

1/

 

 

 

דמיינו לעצמכם  את כל האור הזז, ממש חי! האור הזה נתפס כסמל לקדושה- אור אלוהי. רקע הזהב משחק תפקיד ממש חשוב. מתוך מקורות שונים אנו לומדים כי האיקונה (בעיקר בפאנל) בעלת רקע הזהב

למעשה יוצרת יצירה חיה וכלל לא סטטית. החוויה המיסטית מאוד חזקה.

 

מסוף האיקונוקלאזם עד הכיבוש התורכי יש לנו:

 

• תקופה מקדונית מוקדמת )11/-91/(
• תקופה מקדונית מאוחרת )91/-1/11(
• תקופה קומנית מוקדמת )1/11-11//(
• תקופה קומנית מאוחרת )11//-10/1(
• כיבוש קרוסדרי )10/1-1011(
• תקופה פלאולוגית )1011-1110(

 

(כלום שמות של בתי שליטים)

 

הארגון והקומפוזיציה לא משתנים במהלך השנים. עוד דבר מעניין, שהוא חידוש בתקופה המקדונית- התמודדות   איקונוגרפית. יש הרבה כתבי יד  ולא מעט ספרי תהילים מהתקופה הזו. יש בהם ציורים לא ממוסגרים בשולי הטקסט. הנחת החוקרים היא שזוהי קבוצה של כתבי יד ששימשה את הנזירים והמנזרים מהפרובינציות. כל כתבי    היד הללו מעוטים בצורה כזו או אחרת. בכלודואו  שבמוסקווה יש לנו את צליבת ישו כאשר אחד דוקר את ישו בחזה עם הרומח והשני הוא בפרופיל מובהק נותן לישו חומץ. מה הקשר בין זה לתהילים!? בפסוק ס"ט שמדבר על נתינת חומץ לשתיה, זה מפורש כנבואה לצליבה. יש עוד תוספת- תמונה של ישו וכד עם צבע לבן. כך האדם צובע  את האיקונה  של ישו בלבן ובכך  מעלים  את  הדימוי. יש כתבים שמזהים את הדמות שמבצעת את הצביעה כפטריארך האיקונוקלאסטי האחרון בקונסטנטינופול לפני שפולחן האיקונות מתחזק. הפטריארך מתואר כדימוני

ורע ומזוהה גם עם מי שצלב את ישו.

 

התקופה הקומנית )1/11-10/1( היא תקופה בה נבנות כנסיות בהן יש עיטור פסיפסים. הוסיס לוקס נמצאת ביוון במאה ה.11- כמו שהובטח, היא הרכזית וניתן לראות את מערכת הכיפות ומלאה קמרונות קטנים. אין כמעט תיקרה

וקיר ישרים.

 

עוד דוגמא, דפני! ליד אתונה. בכנסיה זו, כהרכזיות נוספות, נתפסת בתיאולוגיה כמיקרו-קוסמוס, שיקוף של העולם.  יש חיבור קדום יותר (מאה )1-1 שכתב אדם (אנונימי) והוא הגדיר את האיקונות ודיבר על הכנסייה    כמיקרו-קוסמוס, ומדבר על האור  כאלוהי. הוא מדבר על ההיררכיה  כאלוהית. לכן  הכנסייה בתקופה  נתפסת כשיקוף של ההיררכיה האלוהית. כולה מלאה ציורי קיר3 פסיפסים. כל עיטור נתפס כאיקונה. העיטור מיצג את

ההיררכיה האלוהית.

 

יש תוכנית קרקע של הוסיס לוקס- בתקרה יש את פנטו-קרטו– ישו שליט העולם, אלוהי. בדפני הוא במצב יותר

טוב. הוא מופיע בתוך הכיפה ממש. בחלק התחתון של הכיפה יש לנו תיאור של נביאים (יכול לכלול את מריה.) מתחת  לכיפה יש לנו סצנות מחיי ישו, לידה, טבילה, הטרנספיגורציה.. אזור הסצנות מחיי ישו (בד"כ )10 משויכת

לארץ הקודש, אחר כך חגי ישו ולבסוף קדושים. בביזנטיון יש המון קדושים והם גם מסודרים בהיררכיה מסוימת.

 

בתקופה הפוסט-איקונוקלאסטית,  האפסיס סגור רק  לכמרים ובמקום סורגים כמו בנצרות הקדומה, סוגרים את המקום  עם  קיר  שעליו  יש  איקונות  שאפשר  להחליף  בזמן  חגים,  ולפי  הצרכים  הליטורגיים.  קוראים  לזה

איקונוסטאזיס– קיר של הצגת איקונות והוא הופך למרכיב קבוע בכנסיה הביזנטית.