אפרודיטה ואדוניס (אובידיוס, מטמורפוזות:)

התרבות היוונית – נוגע בעובדה שמיראה לא מודעת למה שהיא עושה, אלא המשרתת מכוונת אותה

למיטת אביה כאשר הוא שיכור. האב לא ידע וחשב שזו סתם אישה שהוא לא מכיר.

– האדם הפשוט לא שולט במעשים ובגורל שלו – Moira (גורל) – היוונים הקדישו הרבה מחשבה לכך בחיי היומיום שלהם. הם לא יכולים לשנות את הגורל, צריך לקבל אותו כמו שהוא. בשונה מהאדם

המודרני.

מתוך ליל האהבים מאירה נכנסת להריון. האב שמגלה את החטא מנסה להרוג אותה. היא מתפללת לאלים שיעזרו ויצילו אותה. מתוך תהליך מטמורפוזה היא משנה את צורתה לעץ. אביה מכה את העץ בחרב ומתוכו נולד תינוק חמוד. האב נוטש את בנו למרגלות העץ והוא גדל להיות רועה צאן/ צייד. בסיפור אחר אפרודיטה שולחת אותו לטיפולה של פרספונה (מלכת השאול.) כשאדוניס גדל הופך לנער יפה תואר

אפרודיטה מתאהבת בו. אבל הגורם לכך הוא ארוס.

בתוך תהליך ההתאהבות אפרודיטה משנה את הטבע שלה. אובידיוס מספר שהיא כמעט משנה את צורתה, הופכת למעין אלת ציד, אלת יער. אדוניס צייד שאוהב לעבוד לבד. מבקש לנתק מגע ממנה אבל היא חוששת לחייו משום שהיא יודעת את הגורל שלו, ומזהירה אותו מפני חזיר הבר. היא מבקשת למנוע

מאדוניס הצייד לצאת לציד. היא מחבקת ומנשקת אותו ומצליחה לרגע למנוע ממנו (ככה היא חושבת,) אבל רואים שאין לו סבלנות, מסתכל על כלבי הצייד שמושכים אותו כי מריחים את הצייד. הוא מבקש

לצאת לצייד.

המוות של אדוניס-  אחרי דילוג בתוך הטקסט אובידיוס מגיע לקטע שהוא מספר על מותו של אדוניס. אפרודיטה עולה עם ברבורים לשמיים ומשם שומעת את זעקתו לאחר שהחזיר מתנפל עליו. היא יורדת מהשמים ומבכה את

מותו. מהדם שזורם בין הסלעים גדל פרח הכלנית/נאמן <פרג.>

 

ארוס (הסודיוס, תאוגונדיה:) ארוס גורע מבני האדם את רוח התבונה – הוא התשוקה שגורמת לבני אדם להתאהב ולאבד את הצפון ע"י שליחת חצי אהבה. יש כמה ייצוגים חמודים ושונים באמנות – בין ארוס לאפרודיטה. חלק מהאמנים, כמו וויליאם בורגו, פירשו כך שאפרודיטה מודעת לסכנת ההתאהבות ומנסה להרחיקו. מצד שני היא כבר מוכנה להתאהבות. העירום שלה (אטריבוט) מראה שהיא מוכנה להתאהבות. ארוס= קופידון. אמנים שונים תיארו את ארוס כמישהו שעושה בלאגן, הבעת הגוף שלו כאל לא תמיד רכה וטבעית כמו האלה

שקשורה אליו. קרבאג'יו מראה איך ארוס שובר את הכלים בכל הנוגע לחוכמה וידיעה.

 

פוסידון (המנונות הומריים:) אובידיוס מספר שמתוך הכאוס נוצרים שמים, אדמה וים. התרבות היוונית היא תרבות ימית ולכן חשוב שיהיה ייצוג לאלוהות של ים ולכן יש לה ביטוי כמעט בכל מצע אמנותי ביוון. פוסידון, בנם של הטיטנים

קרונוס וריאה, הוא אל אולימפי ואל הים.

אטריבוטים:

    פוסידון היפו– בעל סוסים 2( או .)4

  קלשון עם שלוש שיניים.

  תאור שכולל יצורים ימיים.

   כמעט תמיד בעירום מלא.

 

 

 

  בד שיוצר קשת – בד"כ בסצנות ימיות.

כמו זאוס:

   רודף נשים

   בעל זקן

 אל מגן ומאיים: אחראי על רעידות אדמה וסערות מחד אבל מגן על יורדי הים והספינות מאידך.

 

בתוך תחום האחריות על הים היו גורמים פרימורדיאליים:

–     פונטוס וגאיה יוצרים את נראוס(נביא הים, נעים הליכות וחכם.)

–      הטיטנים אוקיינוס וטטיס – יוצרים את האוקיינידות. אחת מהן היא דוריס.

–      נראוס ודוריס יוצרים את הנוירידות, מעין נימפות של ים.

לנימפות מגוון תפקידים, בד"כ של אהבה וקשרים עם האלים.  אמפיטריטה היא החשובה ביניהם, אשת

פוסידון.  כשלא   מתואר  לבד  היא   מתוארת   איתו-   האחדות   הקדושה   (הירוס   גאמוס.)  בפסיפס

מקונסטנטינופול – המגע ביניהם יכול לשמש או כתמיכה שלה בו, או מתוך החשש שלה (כמו הרה וזאוס.) הבן של פוסידון ואמפיטריטה הוא טריטון. אין לנו הרבה תיאורים שלו גם מבחינת האמנות וגם מבחינת

הסיפורים עצמם.

 

אקיס, גלטיאה ופוליפרמוס הקיקלופ (אובידיוס, מטמורפוזות:)

אנקדוטה תרבותית: אובידיוס מספר כי אקיס הוא בן של נימפה ואל יער. שני ההורים אהבו אותו מאוד,

אבל אובידיוס  אומר "אני אהבתיו אותו שבעתיים." מי זה 'אני?' אולי גלטיאה (אחות של אמפיטריטה) ואולי המשורר עצמו. אובידיוס מכיר היטב את המקורות היווניים וראינו מספר דוגמאות שנוגעות לשאלה של זהות מינית. ביוון העתיקה מכירים את סיפור הסימפוזיון – ישיבה של גברים בחדר אחד והם דנים בעניינים ברומו של עולם. אנחנו יודעים מתוך מקורות שונים שאהבת גברים הייתה תופעה שכיחה. הסיפור  הקצר הזה הוא לא באמת  חלק  מהסיפור  של  אקיס  וגליתאה,  אבל  הוא חלק מהתרבות היוונית כאשר האחראי לכך הוא ארוס. שאלת הזהות המינית: קורוס ( פסל) – שם כללי לנערים (קורוי- ברבים.) זהו פסל שמייצר דפוס – חושבים שהוא משקף את הערצת היוונים לנערים הצעירים. ייצרו את הפסלים האלה

בסדרות.

 

אובידיוס מתאר את הסביבה (כהרגלו) וביצירה של רפאל הוא מבקש לתת ביטוי למגוון המרכיבים של הסיפור עצמו.  בהמשך הקריאה מבינים שגלתיאה היא זו ששרה את שיר האהבה. כמו בהקשרים אחרים

היא זו שרודפת אחרי אקיס. פוליפרמוס הקיקלופ הוא מפלצת בעל זקן ארוך שמנגן בחליל בעל 100 קנים. אובידיוס מספר שהוא מסתרק עם מגרפה ומתגלח עם מגל. פוליפרמוס מחזר אחרי גלתיאה והיא בורחת ממנו כל הזמן. היה קיקלופ (עין אחת באמצע המצח) מאוד אלים, אבל כעת שהתאהב בה הוא שוכח מהכל ומבטיח לה גבינות עד אין קץ ושתלד לו תיאומים (לא ילד אחד, הוא ענק – הוא בטוח בעצמו.) גליתאה בורחת ממנו, נצמדת לאקיס והם מסתתרים בין הסלעים- כשרואים נער ונערה מסתתרים בין הסלעים

צריך לחפש את הענק.

אובידיוס בהתחלה חושף את העבר הבעייתי של פוליפרמוס שמתעצם במהלך החיזור. הוא לא רק נחמד ומחזר, הוא מאיים. הוא מתפאר בשיער והזקן שלו אבל גם מאיים לפגוע באקיס. גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת האמנות הסוף ברור – פוליפרמוס רודף אחרי הזוג, משליך אבן על אקיס וקובר אותו. מהדם של

אקיס נוצר נהר חדש ואקיס עצמו נעשה אל של נהר.

גם בסיפור של אדוניס וגם של אקיס בן האנוש נכנס ללא כוונה או תכנון למסגרת אהבת אלים, הוא נפגע

מכך אבל יש לו המשך – זיכרון. אדוניס- פרח הכלנית ואקיס- אל של נהר הדם שלו.