השפל הגדול בשנות השלושים מורגש מאוד בדרום אפריקה בגלל החיבור לשווקים הבינלאומיים. מצב המכרות מדרדר. המפלגה הלאומית והמפלגה המתונה הלבנה מחליטות להתאחד ולשתף פעולה ומוקמת "המפלגה הלאומית הטהורה" )ששוב חוזרת לסממנים לאומנים.( אפריקנרים רבים מתרשמים מתאוריית הגזע הנאצית. דרום אפריקה מחליטה להיות עם בעלות הברית
13
במלחמת העולם השנייה אבל יש בתוכה אפריקנרים שמאוד רוצים לעבור צד ולצדד בנאצים. קם ארגון סודי (broederbond) של אפריקנרים שמאמץ לעצמו לבוש של החולצות החומות )בדומה לנאצים( האמינו בטוהר הגזע ובצורך לשמר את טוהר הגזע. זה היה על מנת לשמור על ההפרדה
בינם לבין השחורים למרות שהשחורים היו בכל מקום.
לאחר מלחמת העולם השנייה דרום אפריקה עושה את המעבר מסגרגציה לאפרטהייד. אחרי המלחמה יש אפריקנרים רבים ששמים לב שדוברי האנגלית הם במצב כלכלי טוב מהם. יש לחץ לשמר את העליונות הלבנה. ב1948 המפלגה הלאומית הטהורה רצה עם הסיסמא "אפרטהייד"
)הפרדה באפריקאנס.( הם זוכים ל41% מהקולות והם זוכים בשלטון ל46 השנים הבאות.
7 עקרונות מרכזיים לאפרטהייד:
.1 הגדרות ברורות לגזע. צריך להיות רשום מיהו לבן, מיהו שחור ומיהו צבעוני. ההגדרות
צריכות להיות רשומות וברורות לכולם על מנת שלא יהיה בלבול.
.2 שימור המוסדות הפוליטיים עבור לבנים.
.3 הפרדה של כל המוסדות והשטחים על בסיס גזע.
.4 הפרדת המרחבים האורבניים והכפריים על בסיס גזע. .5 שליטה מוחלטת של לבנים באמצעי התחבורה. ספירה ורישום של כל מי שנוסע וכל מי שבא. הלבנים רוצים לדאוג שכל השחורים שמגיעים אליהם הם רק בדיוק מי שהם צריכים על מנת לעבוד והשחורים צריכים להבין שהמקום הטבעי שלהם הוא שם )חלקם
בקושי מכירים את האזורים שמיועדים להם.( .6 שוק עבודה מחולק לתפקידים עבור שחורים ותפקידים עבור לבנים. לשחורים וללבנים
צריכה להיות תודעה של מה הם אמורים לעשות ומה לא.
.7 הפרדה תרבותית על בסיס גזע.
חוקים מרכזיים באפרטהייד:
– 1949 איסור נישואי תערובות. לשחורים ולבנים אסור להתחתן ומי שכבר התחתן צריך
להתגרש. גם לא שחורים וצבעוניים. נישואים ויחסי מין מותרים רק בתוך הגזע. – 1950 כל חדר מדרגות/ספסל/אוטובוס/קולנוע/מסעדה חייבים להיות מופרדים. בן אדם צריך לדעת, על בסיס צבע העור שלו איפה מותר ואיפה אסור לו להיות. בכל המדינה מוצבים שלטים איפה מותר ואיפה אסור להיות. מבחינת הכניסות הנפרדות – הצבעוניים
היו כמו השחורים. – 1950 כולם צריכים להירשם לפי הגזע שלהם. יש אנשים שמנסים לעבור גזע בעזרת ועדות
שעוסקות בכך. – 1950 איסור על מגע מיני
מוקמות לשחורים "מדינות בית" .(HOMELAMD) לכל קבוצה אתנית יש מקום כזה. בשלב מסוים דרום אפריקה אפילו מנסה לתת להם עצמאות מסוימת. בין 1960-1983 3 וחצי מיליון אנשים מועברים ממקום למקום על בסיס צבע עור. כמעט שני מיליון איש נעקרו מהעיר חזרה לכפר. ההומלנדס היו מקומות קטנים מאוד וצפופים מאוד. 80% מהאוכלוסייה הצטופפה על שטח של 7% מדרום אפריקה. כיוון שהעיר לא הייתה יכולה להיות מרוקנת משחורים )צריך מנקים, שוטפי כלים וכד(' השחורים היו יכולים לקבל אישורים להיות בעיר. אם נולדת בעיר לפני 1952 או שאתה עובד אצל אותו מעסיק 10 שנים או שאתה גר בעיר 15 שנה אתה מקבל אישור להיות בעיר. זה לא אומר שהעיר היא המקום הטבעי שלך. גם אם נולדת בעיר אתה מקבל אישור לשהות בעיר אבל ברור לכל שהעיר היא לא המקום הטבעי שלך. אם אדם קיבל
אישור, כל נשותיו והילדים שלו מתחת לגיל 18 יכולים לשהות גם בעיר )על מנת לנסות
לצמצם פשיעה.( מהרגע שמקבלים את אישור השהייה בעיר אתה מקבל 72 שעות למצוא עבודה. אם לא מצאת עבודה ב72 השעות האלו אתה נעצר ונשלח להומלנד. קרוב ל100,000 איש נשלחים כך מהעיר. גם אם היית בעיר 20 שנה ופוטרת ולא מצאת עבודה ב72 השעות הבאות אתה מגורש. האישורים הללו הופכים להיות אחד מסמלי ההשפלה הגדולים של דרום אפריקה. בהתנגדות של השחורים שתבוא אחר כך, אחד מסימניה יהיה שריפת האישורים
האלו. בתוך העיר, השחורים בעלי אישורי השהייה גרים בשכונות ארעיות מחוץ לעיר. בנייה
זמנית ומוזנחת של קראוונים ופחונים.
הספר "זעקי ארץ אהובה" קיבל ביקורות רבות כשיצא. הוא נכתב על ידי אדם לבן והוא לא מראה דווקא שהסגרגציה היא רעה. ג'ון המוביל החברתי השחור לא מוצג כראוי וכשהוא נואם הוא בעיקר מדבר על העלאת שכר השחורים. הרעיונות הטובים מגיעים מארתור, הלבן. העיר עבור השחורים היא מקום מסוכן, מקום לא טבעי להם. לא יודעים להתנהל בהם. השחורים צריכים לחזור לכפר שם המקום הטבעי והנכון עבורם. הנדבן הגדול הוא הלבן, ג'ראוויש, שלמרות שרצחו את בנו הוא תורם רבות לכפרים. הספר נכתב עבור לבנים, באותה תקופה כנראה שהמחבר לא האמין ששחורים יקראו אותו. הספר מראה את הסגרגציה, יש מקומות ללבנים ולשחורים. אפילו
הקוראים מרגישים טוב כשקומאלו חוזר לכפר. אנחנו מקבלים תחושה שזה המקום עבורו.
